משך ההצגה: 150 דקות


לרכישת כרטיסים, בחרו תאריך:

קזבלן

תפאורה: רוני תורן
תלבושות: עפרה קונפינו
הדרכה קולית: חיים פנירי , חדווה מלר
קרופטיציה: עשור אלקיים
עיצוב סאונד: ישי חממי
מוסיקה: יוסי בן נון
תאורה: עמיר ברנר

תקציר

קצת היסטוריה: יגאל מוסינזון כתב את המחזה בעת שכיהן כדובר משטרת ישראל. המחזה הועלה אז על בימת התאטרון הקאמרי עם יוסף ידין בתפקיד קזבלן וחיה הררית בתפקיד רחל. דמותו של קזבלן הינה פרי דמיונו של יגאל מוסינזון. המחזמר שהעניק ליגאל מוסינזון את פרס כינור דוד ב - 1966 נוגע במספר סוגיות הקשורות לחברה הישראלית, בהן יחסי אשכנזים ומזרחים , נישואים בין-עדתיים יחסי אנוש אהבת אדם ואהבת הארץ ועוד. גם היום המחזמר סוחף, בועט, נוקב ואקטואלי כמו בעבר.



העלילה: במרכז הסיפור המציג את חייהם של תושבי שיכון רעוע ביפו בשנות החמישים הנלחמים נגד גזרת השלטון להרוס את השכונה, ניצב קזבלן, עולה ממרוקו המנהיג חבורת בריונים יפואית. קזבלן מאוהב ברחל, בתו של ראש השיכון- פלדמן, עולה מפולין שאינו מסכים שבתו תתראה עם קזבלן ותנהל איתו קשר רומנטי, בגלל המוניטין של קזבלן כפושע חסר תרבות. בשלב מסוים בעלילה מואשם קזבלן בגניבה, בעלילה המרתקת והמפתיעה הופך קזבלן תוך מאבק בהוכחת חפותו ממנהיג כנופיית "פושטקים" המואשם בגניבה למנהיג המאבק הצודק, עברו הצבאי מתגלה והוא הופך לגיבור מקומי וזוכה באהבת כולם, כולל ברכת הוריה האשכנזים של רחל.





ביקורות
  • כאשר תגיעו לראות את "קזבלן", ואתם תגיעו על כל דורותיכם, אמהות ואבות, בנים ונכדות וילדיהם, ואולי גם כאלה שעתה זה נולדים, אתם עלולים לטעות ולחשוב שהנוסטלגיה התחלפה במציאות ימינו. ואם, כמו שקרה לי אמש, בכיסא לפניכם יישב ראש העיר, או אולי איזה שר, אתם עלולים לחשוב שהמחזמר מתייחס למחאת אשתקד, לרגשות הקיפוח, לבעיות הדיור, להשתלטות היזמים ולמגדלי היוקרה המלעיגים על שכונות המצוקה לרגליהם. וכל כך משום שרבים הם הרגעים שבהם נשמעים כך הדברים שנכתבו במחזה ישראלי מקורי של יגאל מוסינזון, שעלה ב-1954 על בימת הקאמרי בבימויו של שמואל בונים, ובכיכובו של יוסי ידין, והנחיל לישראל המתעוררת את המושג-מותג "קזבלן” או בקיצורו הנמרץ והנחרץ "קאזה”. ולא פחות מכך כאשר 12 שנים אחר כך עלתה בתיאטרון אלהמברה שבשדרות ירושלים ביפו הפקה של המחזמר בהנהגתו של גיורא גודיק, בבימויו של יואל זילברג ועם יהורם גאון בתפקיד קזבלן. 606 פעמים רצה ההצגה הזו, ובהמשך אף זכתה לגרסה קולנועית, אבל מאז - כמו בלעה אותה האדמה ולא שבה אל הבמה. מים רבים שטפו את יפו מאז ועד היום, וגם דם, זעקות ומחאות לא חסרו שם וברחבי המדינה שהבטיחה שוויון הזדמנויות, קליטה חברתית וחינוך חינם במחיר שירות צבאי מלכד של כל העם. אתם אמרתם ברגע זה את ההגדרה המדויקת למה שהיה ולמה שעדיין אין כאן. אבל אם אתם רוצים תזכורת, ודווקא בחודשים אלה, ברוח טובה המלווה בחיוך, של קצת ציונות, קצת מסורת, ומה שנותר מהאמונה שאפשר גם אחרת – לכו לראות את הקזבלן החדש שעולה בתאטרון הקאמרי, במשכנו המפואר, במתחם המפואר הנושא את שמה של גולדה מאיר, שלא הייתם נחמדים בעיניה. כן יש צירופי מקרים משעשעים כאלה בעולמנו. ולא תתחרטו, כי הקזבלן החדש הוא הפקה גדולה ומרשימה של חיים סלע, בבימויו התוסס והנלהב של צדי צרפתי שבסיוע עריכה טובה של שלומי מושקוביץ הקימו לתחייה את המחזמר שכתבו מוסינזון וזילברג. אני מציע לא להשוות בין מה שתראו לבין מה שהיה. פשוט מאוד שבו והתענגו על התפאורה הנהדרת של רוני תורן, שמילא את הבמה במגדלי בתים – כמעט קונטרה למגדלי שועים ויזמים שמכסים את העיר – שמתנייעים על הבמה הגדולה וחושפים ים גדול, רציף ישן, ועוד נסים ומפלאות היורדים ממרומי הבמה ומוסיפים לה צבעים וזכרונות. התענגו על שפע התלבושות התקופתיות והצבעוניות של עפרה קונפינו, שכה מיטיבות להתלבש על להקת הבנות והבנים המחוללים בכוראוגרפיות מחזמריות מופתיות של עוז מורג תחת פנסי התאורה החיה מאוד של עמיר ברנר. וכמובן, ואולי גם בעיקר, התמכרו מחדש לשירים שהלחין דב זלצר לטקסטים של עמוס אטינגר, דן אלמגור וחיים חפר, שכולנו שרים כמעט יובל שנים, ושבים ומצרפים את קולנו להשמעתם הנפלאה גם עתה, בניהולו המוזיקלי הנלהב של יוסי בן נון ועם תזמורתו המשובחת, ובהדרכתה הקולית המצוינת של חדוה מלר-ברזילי. ובשבחים האלה להפקה ולבימוי שניצחו על כל אלה אין די. כי כן בראש מצעד השבחים המגיעים לבימוי של צדי צרפתי ניצבת הלהקה הנהדרת שהעמיד על הבמה הגדולה והפיק ממנה רגעים אינטימיים נוגעים ללב ורגעים גדולים של סערה מחזמרית גזעית. הלהקה כה גדולה שאני מתנצל מראש על כי אסטה ממנהגי ולא אציין רבים מהם בשמותיהם, אף כי ברור לי כי רב חלקם בהצלחה של עמיתיהם שזכו בתפקידים המרכזיים או האפיזודיים הבולטים. איציק כהן, בגזרה מצומצמת ובמשחק מדויק וממזרי במידה נכונה פתח את החגיגה כמושיקו, מנקה הרחובות, שהוא כמין מספר טוב לב שגם יודע להתערב במתרחש. שרונה אלימלך הייתה נפלאה כאשתו מריומה, שופעת חיוניות וחוכמה לא פחות מזו של בעלה. שלמה וישינסקי היה מר פלדמן האולטימטיבי – לבן, גזען, אב קפדן, ובסופו של דבר איש חכם שיודע לקרוא את המציאות ולהושיט יד לקזבלן. תמר שם אור עיצבה בצניעות יפה את דמותה של רחל בתו הנכנעת כאביה לקסמו של קאזה, וכבשה את הקהל בביצוע הפזמון המרגש "אני כל כך פוחדת". אוהד שחר הבלתי נלאה היה הסנדלר ההונגרי יאנוש לוקאש, ומי כמוהו יודע לגנוב את ההצגה, בכישרון מולד השב ומוכיח את יכולתו. כמוהו גנבו את ההצגה שהם שייבר בגילום מנופח של השוטר "הרע" צרפתי, ובתמונת הסיום עשה זאת ניסו שלו כמוהל הנושא בקולו הזוהר את דרשתו המסתלסלת מילה במילה. עודד לאופולד מצוין בביטוי הדילמה שלו כקצין המשטרה ג'וש, שנקרא לעצור את קאזה, חברו הטוב מהצבא שגם הציל את חייו, ונותן לו את ההזדמנות להוכיח את חפותו ואת יכולתו להשתלב בחברה, אם רק יבחר לעשות זאת. ערן שראל היה מעצבן ומרגיז כנדרש בתפקיד פקיד העירייה המאיים בהרס הבתים "הרעועים" לטובת היזמים. מיי פיינגולד הקפיצה את הטמפרטורות באולם ועל במה בגילום מדהים של רוזה, בעלת המועדון היפואי הנושא את שמה. אדומת שער ובעלת קול שלא מהעולם הזה ב"אתה נמצא ביפו" וב"רוזה" היא הביאה את המערכה הראשונה אל שיאיה ואל סיומה. ואחרון ברשימה המקוצרת הזאת של כוכבי ההפקה ובראשה ניצב עמוס תמם, הקאזה המושלם. הכריזמה שלו פשוט נשפכת ממנו. הוא גברי, יש לו חן, יש לו צורה, ובהחלט יש לו כישרון משחק – מעודן כשצריך, תקיף כשנדרש, רומנטי אם מרשים לו. ויש לתמם קול גדול, שבהדרכתו המסורה של חיים פנירי, מחיה את להיטי המחזמר החל ב"כל הכבוד" ונותן להם גוונים חדשים, ובמיוחד כשהוא שר ברגישות נוגעת ללב את "יש מקום", ואחר כך, בלהט וכאב את "תרד ממני קזבלן". אני מאמין ומקווה שאשוב ואראה אותו כובש את במת התאטרון שלנו. חיכינו לך, יא קאזה, שתשוב אלינו. וטוב שבאת, כזה סוער ותוסס, לטובת העם הזה שהוא כזה למרות כל המכות שנוחתות עליו מבית. צבי גורן (במה, 4.12.12)
  • הדבר הראשון שצריך לומר על ההפקה הנוכחית של “קזבלן” בקאמרי הוא שמדובר בחתיכת הפקה. יותר מ-30 שחקנים על הבמה, תזמורת חיה, תפאורה של מיליון דולר – כל אלה מעוררים התפעלות, וגם אם מדובר באלמנטים של כמות בלבד, הרי שהם בהחלט מספקים את ההרגשה של “הערב מחזמר”. זהו גם המקום לתת את הקרדיט למפיק של ההצגה, חיים סלע. ולאחר ההתפעלות הראשונית מן הכמות והשפע שעל הבמה, מגלים שגם מה שנמצא בתוך הקנקן מעורר התפעלות לא פחות. המחזמר מבוסס על הגירסה המקורית מ-66, בעריכה של שלומי מושקוביץ. זהו לא מחזה מבריק מבחינת הדיאלוגים שבו, ואולי יותר מדי פעמים, בגירסה הנכחית לפחות, הוא פונה אל השמאלץ (המזרחי והאשכנזי גם יחד). אך עוצמתו היא דווקא בשירים שבו, המבטאים בצורה צלולה את המאבקים וסערות הנפש של גיבוריו. בכך מצליח המחזה הזה להפיק את המיטב מהז'אנר: כל שיר כאן ניחן לא רק בעומק מוזיקלי כי אם גם בעומק דרמטי שמקדם את העלילה ומאיר את הסיטואציה ואת הדמויות. הבמאי, צדי צרפתי, מרכיב את כל הגורמים הבימתיים לתמונה מרהיבה שזורמת בקצב מדויק מנאמבר אחד למשנהו. אולי זהו החותם העיקרי שלו בהצגה הזאת, שימת הדגש על מושג ה"נאמבר". כל שיר כאן מלוטש ומעובד עד לרמת המקסימום מכל הבחינות, והעלילה שבין השירים תופסת את המקום השני בחשיבותו. ב”קזבלן”, זה עובד מצויין, כיוון שכאמור, השירים כאן מהווים את הכוח הדרמטי המשמעותי, כמו שצריך להיות במחזמר טוב. צרפתי מתזמר את להקת השחקנים משיר לשיר, משיא לשיא, ברגישות ובתבונה. הוא נעזר בעיבודים המוזיקליים העשירים של יוסי בן נון, שהם חגיגה לאוזן בפני עצמם, והתוצאה נפלאה. הקורוס עושה כאן עבודה מצויינת והנאמברים הבולטים ביותר (“כולנו יהודים”, “דמוקרטיה”) שייכים לו. הביצוע של מיי פיינגולד ל"אתה נמצא ביפו" ראוי שירשם בספר דברי הימים של התיאטרון הישראלי – פיינגולד מהפנטת בהופעתה כרוזה, בעלת המועדון. ובכלל, שחקנים רבים כדאי לציין כאן לטובה: שלמה ושינסקי שמקרין אנושיות והומור בתפקיד מר פלדמן, אוהד שחר הנהדר שמביא את הגיחוך של יאנוש לוקאש הסנדלר ההונגרי, איציק כהן, שמתפקד בתור המספר המתווך בין הקהל לדמויות, שרונה אלימלך, שאחראית על הפיקנטריה המזרחית בתפקיד מריומה ותמר שם אור בתפקיד רחל, אהובתו של קזבלן, שמגישה ביצוע מרגש של "אני כל כך פוחדת". המרכיב היחיד שמכזיב מעט הוא הקורוס הגברי, דהיינו כנופייתו של קזבלן. חבורת הגברברים מתפתה קצת יותר מדי לשחק את הסממנים החיצוניים של ערסים ממוצא מזרחי והתוצאה מעט מבלבלת, כאשר הם נתפסים למניירות "מזרחיות" מחד ולמניירות של "כנופיה" מאידך. מה שמתקבל זה הכנופייה של דני זוקו בגריז בגירסה הים-תיכונית. מעל כולם ניצב עמוס תמם – קזבלן. כל הופעתו ונוכחותו של תמם על הבמה אומרת קזבלן ואין לי שום ספק שהנעליים הגדולות שאליהן הוא נכנס, הולמות אותו במידותיהן. הופעתו כריזמטית וכובשת ויחד עם זאת, לפרקים במהלך ההצגה, בעיקר כשקזבלן נמצא בחברת כנופייתו, גם תמם מתפתה לשחק את הסממנים החיצוניים של הגבר המזרחי המופלה, מה שכולל מבטא וג'סטות מעט מוגזמות. ברגעים אחרים, לעומת זאת, כאשר תמם משתחרר מהניסיון להציג את הקלישאה של קזבלן – הוא מספק משחק נקי ומעורר אמפאתיה. אפשר כמובן להגיד שזה נכון לגבי הדמות שאותה הוא משחק, קזבלן עצמו, אך היכן שנופלת הדמות – אסור לו לשחקן ליפול. תמם שר נהדר ומצליח להביא את קרביו לבמה בעיקר בנאמבר האחרון שלו, "תרד ממני קזבלן", שם הוא מגיש הופעה מחשמלת. האספקטים הויזואליים של ההצגה מספקים את כל מה שאפשר לבקש ממחזמר גדול ומושקע: רוני תורן עיצב חמישה "בתים" ניידים, מעין פיגומי ענק מסוגננים שהשחקנים מזיזים ויוצרים מהם את חצרות יפו. התפאורה היפה הזאת מאפשרת את הדינאמיות הבימתית ואת התרחשות בכמה מפלסים, מה שמעשיר מאוד את התמונה הויזואלית. על הכוריאוגרפיה אמון עוז מורג, שיצר תנועה זריזה ועסוקה על הבמה, כאוס מוחלט של שכונת עוני ששורר בו סדר מופתי של מחזמר. את התלבושות היפות עיצבה עופרה קונפינו ואת כל זה מאירה התאורה האקספרסיבית של עמיר ברנר, שנותנת את הטאץ” האחרון לשואו. ההפקה הקודמת של “קזבלן” משנת 1966 רצה בהצלחה 606 פעם. לקאמרי יש מסורת של מחזות זמר שרצים למרחקים ארוכים ול”קזבלן” הנכחי יש את כל מה שדרוש על-מנת להצטרף למסורת הזו. ראוי לה להצגה הזאת שתמשיך לרוץ ולרוץ ושכמה שיותר אנשים יראו אותה. כי ככה עושים מחזמר. (יאשה קריגר, עכבר העיר)
  • זה מופלא. זה אדיר, זה מרטיט, וזה שלנו. במחזמר "קזבלן" שכתב יגאל מוסינזון, התיאטרון הקאמרי מביא את המחזמר הישראלי לפסגות שטרם היה שם. לא חיקוי של מחזות הזמר האמריקאיים הסכריניים. אלא סיפור איזור המצוקה של העולים החדשים ששיכנו אותם בבתים ערביים ביפו, והמאבק החברתי שלהם לא להיזרק משם כדי להעשיר יזמי בנין. הבימאי צדי צרפתי עשה כאן משהו שעולה על כל עבודותיו עד היום. הוא חיבר לצוות מהודק ומושלם את מיטב הכוחות שיש לקאמרי, בצירוף כמה מהחוץ, כשרוב הקאסט הוא בוגרי בית צבי לשעבר, והשאר מיורם לוינשטיין, ניסן נתיב וסמינר הקיבוצים. גרי בילו היה מתמוגג לו היה כאן איתנו. עולה על כולם, כוכב ההצגה, עמוס תמם (מסמינר הקיבוצים) כקזה, קזבלן, שבאנרגיות שלו, בקסם המהפנט (שנובע מהלהט הפנימי על הרקע האישי שלו, שעבר על בשרו את כל החוליים שבחברה הישראלית אז, כמו היום) - הוא ממסמר את הקהל כך שהשעתיים ועשרים חולפות כמו היו רגע. בניגוד לאופרות, שם המאהב הנחשק מופיע כזמר עב כרס ולא מצודד, כאן הגיבור גם מצודד, גם משחק נפלא, גם בעל קסם שאין לעמוד בפניו, והעיקר – בעל נוכחות בימתית, מלא שליטה בכל הסובבים אותו. אין שום מקום להשוואה ליורם גאון בסרט משנות הששים. את השחקן המצליח, כוכב סדרות טלויזיה וקולנוע עמוס תמם, הדריך קולית מדריך מיוחד – חיים פנירי, והתוצאה מהנה ומקצועית. את הרקע של יפו הערבית משנות החמישים עיצב בצורה מאד מקורית ותכליתית, שאינה מעייפת בבזבוז זמן על החלפות תפאורה – רוני תורן המנוסה. עיצוב הבמה מזכיר במשהו את זו של המחזמר "רנט", שגם הוא דן באיזור עוני בניו יורק. אך גם את "הצוענים של יפו" של נסים אלוני. הרוח, האוירה, המוסיקה, הקצב התוסס, השפה האותנטית ששזורים בה הרבה אמרות שפר מפי המספר, איציק כהן הנהדר, (בהן ניכרת טביעת ידו של דן אלמגור), העובדות הקשות של הזנחת העולים, המצוקה, חוסר העבודה, הזלזול בהם מצד המימסד – כל אלה קיימים גם כיום. והבטחותיו של בן גוריון ומפא"י לדאוג לרווחתם, שנשארה על הקרח, חוזרת גם בהמשך כל ימיה של המדינה. שלמה וישינסקי מתאים להפליא לדמות האב האשכנזי, פשוט ההליכות, שמודאג מהתפתחות הקשר בין בתו היפה והענוגה תמר שם אור, לבין החתיך, מגן השכונה תמורת תשלומים. איש הפרוטקשן. על הניגוד בין שני האוהבים מגשרת חשיפתו של קזבלן כחייל נאמן, צנחן שהציל בקרב את מפקדו, שמתגלה כקצין המשטרה העוצר את קזה באשמת גניבה שטפל עליו הגנב האמיתי. את הקצין מגלם עודד ליאופולד החסון, שחקן דרמטי מהמעלה הראשונה (ב"המלך ליר", “חגיגה" ועוד ועוד). מירקם היחסים הכה אנושי בין הגברתן היפואי והקצין המסמל את המימסד, מרכך את תוקפנותו של קזה, וגורם בעקיפין לריכוכו ולהתקרבותו הסופית לאהובתו. שלושים ושלושת השחקנים – כולם משובחים, ומקצועיים הן במשחקם, בביצוע הריקודים והאקרובטיקה, בקולותיהם הנהדרים, ובהיגוי הכה ברור של כל מילה בכל שיר. הכוריאוגרפיה הכה שונה מהשטנץ העכשווי המצוי, שעיצב עוז מורג הכה ראוי, משלבת המון ישראליות עם קצב, תנועה מרעננת ומשתנה, והכל סוחף אותך לגמרי. בין הרקדנים הנפלאים נזכיר את שחר ישי היפהפה, אסף גולדשטיין (קופהקבאנה), ציון חורי, אוהד יהודאי הבריטון הנהדר (מ”פיאף”), עומר זמרי הנאה, עמית רייס החביב, נעה גודל המוכשרת, רביב מדר (שהוא וכן כולם מחוננים בקולות משובחים), וכן בעלי התפקידים הדרמטיים שכולם נפלאים אחד אחד. שרונה אלימלך היפה כאשתו של איציק כהן, נעטפה בשפע בדים עד כי יופיה הוסתר, למען תפקידה כאשה תימניה מבוגרת. אבל כשהיא שרה סולו – זה כמו זמיר. כך גם הופעתה של מיי פיינגולד ב"רוזה", משדרגת את המחזמר, ומעלה את ההפקה בכמה דרגות עוד יותר ממה שחשבנו שזה השיא. היא פשוט ענקית. היא מספרת שאת הכוח וההשראה לעשות זאת קיבלה מעליזה עזיקרי המנוחה, אותה ראתה בסרט קזבלן כמלצרית בקפה רוזה. אוהד שחר הותיק והקלאסי, מכניס הרבה הומור במיבטא ההונגרי שלו בתור סנדלר השכונה, שאופיו האמיתי נחשף בסוף. ערן שראל כנציג העיריה, הדורש מכולם להתפנות מהבתים העלובים שלהם, מבלי שידעו לאן ילכו – כוחני הן בפיזיונומיה והן בעימותיו עם דיירי השטח הגדול ביפו, איזור הזנות, העוני והסמים, שכיום הפך לסמל. קטע הסיום, בו מבצע ניסו שליו את המוהל – מפתיע אותנו בקולו וביכולת שירתו של שליו. ואין תמה – הוא למד בישיבה עד גיל 18.. הסצינה המרגשת הזו מסכמת את כל חילוקי הדעות והדעות הקדומות שניגלו בהצגה, כשהמסקנה מטקס הברית היפה עולה – ש"כולנו יהודים", ולכן, המסורת היא שמאחדת אותנו, ומהווה את הבסיס המוצק שבעטיו אין להפריד בין תפוצה אחת לשניה. גם אם האמונות התפלות שונות בצורתן, הרי אנו עם אחד, והקשר החזק הוא שמאחד אותנו. סיום אופטימי ויפה לכל תקופה וזמן. ושוב, חובה לציין את השילוב המוצלח של הבימוי של צדי צרפתי, עיצוב הבמה של רוניו תורן, ותיזמורו הכה נפלא של יוסי בן נון למוסיקה שכתב דובי זלצר לפני חמישים שנה. הוא הוסיף נגיעות אישיות ושונות מהמקור, שנוסכות במוסיקה אלמנטים עכשווים ולא לוקאליים. פשוט שידרוג של המוסיקה שאנו כה אוהבים. וכולם יוצאים מההצגה עם רון בלב, וגם למחרתו, ממשיכים לשיר את השירים הנפלאים מהמחזמר קזבלן, שהם נכס צאן ברזל בתרבותנו. שאפו לקאמרי על מחזמר כה ישראלי שנכנס לנו לוורידים. עליס בליטנטל (דה מארקר)


מערכות כירטוס וקופות - טיטאן | עיצוב ובניית אתרים - לופים