משך ההצגה: 140 דקות


לרכישת כרטיסים, בחרו תאריך:

קברט

כוראוגרפיה: חוויאר דה פרוטוס
תפאורה: רוני תורן
עורך וידיאו: רן בוגין
הדרכה קולית: דוקי עצמון
מוסיקה: יוסי בן נון
שירה: פרד אב

תקציר

ברלין של שנות ה-30, תרבות תוססת ופורחת, חברה ליברלית, מתירנית, נהנתנית, פורצת גבולות, ומנגד - אי-שקט פוליטי, אינפלציה מטורפת, מיליוני מובטלים, סמים וזנות. הימים קשים אך חיי הלילה סוערים. כל זה קורה רגע לפני שהנאצים עולים לשלטון, כשהאנשים עדיין לא חשים את הזרמים התת-קרקעיים, רגע לפני שהם פורצים כהר-געש אלים. אל תוך הכאוס הזה מגיע קליף, סופר אמריקאי צעיר, כדי לחפש נושא והשראה לספרו. הוא מתאהב בסאלי, זמרת מועדון הלילה "קיט קאט קלאב", נסחף אל תוך העיר הקרנבלית ומתרחק ממכונת הכתיבה. הקשר שנוצר בינו לבין הזמרת הופך לסיפור אהבה מפתיע ומרגש. הנישואים כבר באופק, אך סופו של הרומן פרידה עצובה ושברון לב. קליף, הסופר הצעיר מחליט לחזור לאמריקה וסאלי הזמרת, שמתכחשת למצב הפוליטי המאיים, מעדיפה להשאר בברלין. במקביל מתרחש סיפור אהבה נוסף, מלא תקווה, של גבר ואשה מבוגרים. היא בעלת פנסיון, גרמניה והוא בעל חנות, יהודי. אולם בלחץ האלים של השתלטות הנאצים, אין לאהבה הזאת סיכוי. הרומן נגדע באיבו והחתונה מתבטלת. וכמובן, יש להזכיר דמות חשובה נוספת - מנחה הקברט הכריזמטי, הדמוני, היחיד שמצליח לחוש בעומד להתרחש, ומזכיר לנו מה צופן בחובו העתיד הנורא. עם השתלטות הנאצים על גרמניה קליף נמלט לפאריז. בדרך, ברכבת, הוא קולט כי קורותיו בברלין הסוערת, הם בעצם חומר הגלם לספרו החדש - סיפור של התכחשות, על אנשים שלא קוראים את הכתובת על הקיר - גרמניה הנאצית! הוא מתחיל לכתוב את השורות הראשונות לספרו: "היה פעם קברט, והיה לו מנחה, והיתה פעם עיר ושמה ברלין, בארץ ושמה גרמניה. זה היה סוף העולם. ואני רקדתי עם סאלי ושנינו היינו שקועים בתרדמה עמוקה."



 





ביקורות
  • ברלין. תחילת שנות ה-30 של המאה הקודמת. מלחמת העולם הראשונה הותירה את גרמניה רעבה ומוכת אבטלה, המפלגה הנאצית צוברת כוח. מול הקטסטרופה שאותותיה ברורים, שוקקת סצינת המועדונים האוונגרדית ההוללת של העיר, והאסקפיזם חוגג. אנשים בורחים אל השיכחה, בוחרים בעולם דקדנטי והדוניסטי של פנטזיה, על פני מציאות פוליטית מעוררת אימה. על רקע זה מתרחשת עלילת "קברט", מחזמר פורץ דרך שהחל את דרכו בברודווי ב-1966 ונחשב עד היום כאחד מגדולי מחזות הזמר בכל הזמנים. למרות השירים הנפלאים שכתבו במשותף פרד אב וג'ון קאנדר והנאמברים העשירים, "קברט" אינו מחזמר במובן הקלאסי של המילה. "קברט" המבוסס על ספרו של כריסטופר אישרווד, "פרידה מברלין", הוא קודם כל מחזה משובח, אך מעבר לכך ובניגוד למרבית מחזות הזמר, כאן השואו הבידורי הוא רק תירוץ להעברת מסרים חברתיים ופוליטיים שיוצאים מתקופה היסטורית ספציפית אך נכונים גם להיום. Willkommen, Bienvenue, Welcome יותר מ-20 שנה אחרי שהציג בארץ, חוזר "קברט" לבמה העברית בהפקה מעוררת השתאות של תיאטרון הקאמרי, אשר מכה בבטן הרכה. קאסט אגדי, בימוי מדוקדק, כוריאוגרפיה נפלאה, תרגום מרענן, עיצוב במה מבריק ועיצוב תלבושות עשיר, הופכים את ההפקה הזו לאחת הפרשנויות המרשימות יותר למחזה המורכב הזה. כשהמסך נפתח נגלית ברלין שאחרי המלחמה על הריסותיה. קטעי וידאו ארכיוניים בשחור לבן מוקרנים על פלטות שלאורך ההצגה יוקרנו עליהן לפרקים קטעי עיתונות תקופתיים, כתזכורת למציאות שמחוץ לעולם המועדונים שמטביע את קהליו באלכוהול ובשיכחה. חורבות העיר מפנים מקום לצילומי ארכיון מתחילת שנות ה-30, ימי טרום המלחמה, ומתוכם מגיח מנחה הערב במועדון ה"קיט קאט", מזמין את הקהל להיכנס. איתי טיראן בתפקיד המנחה הוא דמות אפלה, אנדרוגינית, מפוכחת, סרקסטית ומרירה להפחיד. במכנסיים שחורים צמודים, נעלי עקב, חזה חשוף, קרחת בוהקת שמבליטה את שונותו ואלמנטים של סאדו-מאזו, הוא שר "Willkommen, Bienvenue, Welcome", ומחדיר בקהל תחושת אי נוחות וגלים תת קרקעיים של אימה מבעבעת. "את הצרות שלכם תשאירו בחוץ. כאן החיים יפהפיים", הוא אומר, ובו ברגע מעורר חשש שאולי העולם המזמין הזה פחות אטרקטיבי מכפי שנדמה. ואז הופיעה סאלי את התזמורת הנפלאה בניהולו המוזיקלי של יוסי בן-נון מיקם הבמאי עמרי ניצן על פלטפורמה מוגבהת בחלקה האחורי של הבמה, ואין ספק שמדובר בהחלטה מצוינת. בניגוד למרבית מחזות הזמר שעלו בשנים האחרונות על הבמה בישראל ומיקמו את התזמורת מאחורי הקלעים, נוכחותם של הנגנים על הבמה במחזמר הזה לא רק מוסיפה לאוירה אלא גם מציגה איכויות הסאונד המצוינות. מנחה הערב מציג את הרקדנים והרקדניות של הקברט, ואז מגיחה, על ירח בוהק שתלוי גבוה באוויר "היהלום שבכתר", כוכבת המועדון, סאלי בואלס. אולה שור סלקטר, שנכנסה לנעליה הגדולות של סאלי בואלס (תפקיד שמילאה בסרט מ-1972 ליזה מינלי) לא מפסיקה להפתיע. היא נראית מצוין, שובת לב ומעבר לכישרון התיאטראלי המוכח שלה, מפגינה יכולות קוליות מרשימות ומצליחה לעמעם לאורך ההצגה באורח פלא את זכרה של מינלי שמזוהה לחלוטין עם הדמות. הביצוע שלה לשיר "Mein Herr" מופתי, והביצוע לשיר "אם הפעם", קורע לב. גם הדואט, "זה הסיפור בקצרה", עם אקי אבני, הוא שילוב קולות שעובד מצוין. פסי רכבת הם אלמנט שחוזר בתפאורה שעיצב רוני תורן ובקטעי הווידאו שערך שי בונדר. שוב ושוב מוקרנים פסי הרכבת שמלווים בסאונד של קרונות משתקשקים ומעוררים אי נחת רבה בשל הזיכרון ההיסטורי שטבוע ב-DNA היהודי מאז מלחמת העולם השנייה. בסצינה יפהפייה שמדמה נסיעה ברכבת אנחנו פוגשים לראשונה את ארנסט לודוויג (אורי רביץ), גרמני שעוסק בהברחות שמאוחר יותר נגלה מה טיבן ואת קליפורד ברדשואו (אקי אבני), סופר אמריקני צעיר ביסקסואל, שמתכחש לחיבתו לגברים ומגיע לברלין לראשונה כדי למצוא נושא לכתיבת ספר. הר לודוויג, שלוקח את ברדשואו תחת חסותו, שולח אותו לגברת שניידר (מיקי קם) שמשכירה חדרים בזול בין היתר גם לזונה עסוקה במיוחד בשם פרויילין קוסט (עירית קפלן) ולבעל חנות הירקות היהודי, מר שולץ (גדי יגיל), איתו היא מפתחת רומן שנגדע בשל יהדותו. הר לודוויג הוא גם זה שיכיר לברדשואו מאוחר יותר את מועדון ה"קיט קאט", החממה לצמיחת הרומן בינו לבין בואלס. אהבה מאוחרת סיפור האהבה המאוחרת שנרקמה ונפרמה בין הדמויות שמגלמים מיקי קם וגדי יגיל, נוגע ללב. תמיד משמח לראות את שני השחקנים הנפלאים האלה על הבמה, והפעם מדובר בחיבור רגיש ומקסים במיוחד. "שיר האננס" שבו מעניק שולץ לשניידר אננס ושניהם ביחד ממריאים בכדור פורח עשוי מאננס אל השמיים כחלק מאופוריית ההתאהבות, הוא אחד היפים במחזמר רווי הלהיטים הזה. גם "יחד", דואט מפוכח של שני אנשים שמכירים בגילם ומחפשים שלווה משותפת, הוא רגע לנצור. הבחירה המובהקת של הבמאי לתת דגש לצדדים האפלים יותר של המחזמר ופחות לגלאם, מחדדת את הפער הבלתי נתפס בין המציאות היומיומית של החיים בברלין באותה תקופה לבין עולם הקברטים שחי בבועה משל עצמו. לזכותו של הבמאי ניצן ייאמר שלא חשש ללכת עד הסוף בכל הנוגע למתירנות המינית במועדון בו מתרחשת העלילה. זה נכון גם לגבי הכוריאוגרפיה הפרובוקטיבית והמפורשת של חבייר דה פרוטס, שכדרכו גם הפעם הרחיק לכת. הדגש על שחקנים שהם קודם כל שחקנים ורק אחר כך זמרים, הוכיח את עצמו גם הפעם, והתוצאה היא הפקה נועזת ובועטת שמזכירה לנו שוב שלמרות הפריחה האינטלקטואלית, התרבותית והאמנותית, גרמניה הדקדנטית של תחילת שנות ה-30 במאה הקודמת, סימנה את תחילת הסוף. נאומו של היטלר שמושמע ברדיו, "שיר הגורילה" שמציג את היהודי כקוף ("עם בעיניה תסתכלו היא לא נראית Juden בכלל", הוא שר) ומדגיש את האנטישמיות שהולכת ופושה וכמובן השיר "עולם המחר שלי", מעין המנון לאומני שמעיד על התחזקות הנאציזם מול האפטיה של המאסות, מרמזים על הבאות והופכים לנקודת המפנה במחזה שהופך מרגע לרגע למפלצתי, כשברקע נראים אלפים מצדיעים במועל יד אל מול הפיהרר. "היה שמח אבל המסיבה נגמרה. ברלין מקיאה את נשמתה ברחובות", אומר הסופר, אורח לרגע שלא ירחק היום בו ימלט את נפשו ממנה. "למה לומר יום הדין מתקרב? לחגוג זו מצווה, לא חטא. כל החיים הם קברט, בוא אל הקברט", תענה לו כוכבת מועדון ה"קיט קאט" ותתמצת בכך את הפער בין שתי תפיסות העולם המנוגדות: זו שמקדשת את האסקפיזם מול זו שמבקשת להתבונן למציאות בלבן של העיניים. ההפקה הישראלית, לא רק שאינה נופלת מהפקות קודמות שהציגו על הבמות בווסט אנד ובברודוויי, במובנים רבים היא עושה להם בית ספר. אחרי חודשים ארוכים של חזרות מפרכות, אפשר כעת לומר שהיה שווה לחכות. לינק לביקורת המלאה: http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4147186,00.html
  • עם תפאורה מרהיבה, מוזיקה נהדרת וכוריאוגרפיה חכמה הצליח עמרי ניצן לייצר שואו שלא נופל מהפקות בברודווי. עכשיו צריך לא ללכת לאיבוד בתוכו, ולזכור שבין תל אביב לברלין המרחק קצר מאוד תרבות משגשגת, חברה נהנתנית, עיר ללא הפסקה ותחושה של סוף העולם - נשמע מוכר? אמש (שישי) נמתח חוט מקשר בין ברלין של רפובליקת ווימאר לבין תל אביב של 2011. 80 שנה מפרידות בין עלילת המחזמר קברט שהועלה בתיאטרון הקאמרי לבין ימינו, 80 שנה שקל להיאחז בהן בכדי לסמן את המרחק הרב שיש בין הקהל שצפה במחזמר לבין הדמויות על הבמה. ברלין של 1931 היא כל כולה מועדון קברט אחד גדול, מלא באלכוהול, הפקרות מינית, נזילות מגדרית, סמים ושאר חגיגות. כשהיא מוצגת ככה הופך הבמאי, במקרה זה עמרי ניצן, לאיש שאמון על החיבור הדרוש לימינו. בהחלט אתגר לא פשוט, ובוודאי לא האתגר היחיד: ישנה ההשוואה הבלתי נמנעת לסרט הבלתי נשכח, ישנו התקציב של התיאטרון הישראלי וישנה בחורה אחת, לייזה מינלי, שאחריה כל סאלי בולס תיראה כנראה חיוורת. עמרי מסובב ת'עולם אז איך ניצן עומד בזה? התשובה מורכבת, כמו בצבא, משלושה חלקים. הבשורה הראשונה והחשובה היא שמדובר בהפקה מרהיבה. מהתזמורת הנפלאה (שמורכבת כמו בסרט רק מנשים), דרך הרקדנים המקצועיים (וכמה טוב שהביאו רקדנים ממש), עבור בתאורה שרק אמן כמו אבי יונה (במבי) יכול לעצב וכלה בתפאורה הגרנדיוזית והדינמית של רוני תורן. הבמה עוצבה כשילוב בין הרחוב הברלינאי ופנים המועדון. על הצוגים שנעו פנימה והחוצה הוקרנו דימויים של בניינים עירוניים ושל עיתונים. המפגש בין המרקם האורבני והארכיטקטורה שלו לבין העיתונות כמייצגת של חופש הביטוי והפתיחות היא אולי החיבור הראשון בין תל אביב לברלין. ניצן הבין מלכתחילה שאת קברט יש רק שתי דרכים לעשות - או בענק או בפרינג'. היות שהמרחק בין הקאמרי לפרינג' הוא כמרחק ארץ ושמיים, נותרה בידיו רק האופציה השנייה, והוא דילג איתה בשמחה בשבילי המחזמר המסובך הזה. לא נחסכו כאן מאמצים כדי לייצר שואו מסחרר, שלא היה מבייש את ברודווי, ובוודאי מתעלה בהרבה מעל הפקות מחזמר אחרות שנעשו כאן בשנים האחרונות. מן המפורסמות היא שאין הפקה של עמרי ניצן בלי שמישהו ישתלשל מהתקרה - כאן זה קורה לפחות שלוש פעמים. אבל אחת הסיבות המשמעותיות ביותר להצלחה הזו היא הבחירה בחביאר דה פרוטוס, הכוריאוגרף יליד ונצואלה, שאחראי גם לכוריאוגרפיה של המחזמר הזה בווסט אנד בלונדון. דה פורטוס הפך את "קברט" לדינמי, משעשע, יפהפה מבחינה אסתטית, והקומפוזיציות שיצר היו מתוחכמות ומעוררות השראה. בנאמבר המפורסם "מיין הר" הוא שאב השראה מסרטים הוליוודיים ישנים, והעמיד את אולה שור-סלקטר במרכז מעגל רוקדים ענק. וב"טובות השתיים" הפך טיראן למנהל קרקס תנועתי חד ומלא הומור. סאלי מה את עושה לי? קברט" של עמרי ניצן שייך למשפחת "השלם גדול מסכום חלקיו". והחלקים בהקשר הזה הם המבצעים שלו. איתי טיראן הוא ללא ספק שחקן נדיר בדורו. הוא שר, הוא רוקד, הוא משחק ועושה פנטומימה, ובהכול הוא מצוין ומדויק להפליא. אגב רגעיו המרגשים ביותר היו דווקא כששר את "לא איכפת לי", מעין בלדה שקטה ומרגשת בה הפגין יכולות דרמטיות לא רגילות. יחד עם זאת, בשנתיים האחרונות טיראן פיתח התמחות בדמויות אקסצנטריות. מהמלט, דרך קיטל ב"גטו" ועד וויצק שאותו גם ביים. התוצאה של הבחירות האלה היא שגם תפקיד 'משוגע' כמו זה של המנחה ב"קברט" הופך ללא מפתיע. הליהוק של טיראן היה מובן מאליו מדי, וגם הופעתו, טובה ככל שתהיה, היא הופעה צפויה. לצד טיראן עמדו שניים - אולה שור סלקטר בתפקיד סאלי בולס ואקי אבני כקליף ברדשאו, הסופר. שור סלקטר קיבלה אולי את המשימה הקשה מכולן, כי להיכנס לנעליה של לייזה מינלי זה לא סתם אתגר, זה בלתי אפשרי. הבמאי והשחקנית ניסו לעשות את הדבר הנכון, ולעשות סאלי בולס קצת אחרת - דרמטית יותר, נשית יותר וחזקה יותר. בקיצור, להתאים את התפקיד לשחקנית. אבל המהלך הזה לא עבד, או ליתר דיוק לא עבד תמיד. שור סלקטר היא שחקנית מדהימה, ויש לה קול חזק ומרגש, אבל גם אם שוכחים לרגע ממינלי, יש בדמות של סאלי בולס משהו נערי, קליל וילדותי. במקומות בהם ניסתה שור סלקטר להיות כזו היא נראתה דווקא מתאמצת. לא פעם היא צעקה, גם כשדיברה וגם כששרה, והייתה חסרה את אותה שובבות שהופכת את סאלי בולס לדמות שאפשר להזדהות איתה או לכל הפחות לאהוב חלק ממנה. הדוגמא המובהקת בכך הייתה בשיר "אם הפעם" המפורסם, שהפאתוס הגדול שהונח על כתפיו גרם לו ללכת לאיבוד. אקי אבני גילם היטב את דמות הסופר המבולבל, למרות שגם הוא צעק לפעמים במקומות הלא נכונים. מצד שני, חבל שלא יכולנו לשמוע עוד קצת משירתו העדינה. אנד ספיקינג אוף עדינות, מיקי קם כפרוייליין שניידר סיפקה את הליטוף והאוויר שההפקה הזו הייתה כל כך זקוקה לה. נכון, כבר ראינו את קם מספיק כדמות של אישה מבוגרת עם נטיות לפולניות מתקדמת, אבל במקרה הזה היא הכניסה שקט לתוך הסערה. ללא ספק אחת הזמרות הטובות שהיו על הבמה אתמול. גם עירית קפלן כפרויליין קוסט המופקרת ואורי רביץ כארנסט הנאצי סיפקו את הסחורה כדמויות משנה. ברלין אהובתי אבל "קברט" הוא לא מחזמר על מנחה מטורלל או על זמרת חולמנית, אלא על ברלין. למעשה הבחירה הכי חשובה שעשה לדעתי ניצן בעיבוד הזה, בחירה שמחפה גם על חריקות וחוסר דיוק פה ושם, היא להפוך את ברלין לדמות הראשית. העיר ההולכת אל קיצה, התרבות שמתכוננת לקריסתה, וכל הדמויות שחגות בתוכה כבתוך כוורת דבורים - כל אלה הופכות את "קברט" מסיפור קונקרטי לאלגוריה, ממקרה פרטי וקיצוני למראה שחייבים להסתכל בה. אחד המאפיינים המשותפים לרבות מהדמויות הוא עניין ההכחשה אל מול כוחם העולה של הנאצים. פרט לקליף האמריקאי, הן היהודים הן הגרמנים מבקשים להוריד את הראש ולחכות שגם המשבר הזה יעבור. "קברט" לא שואל רק "איך קרה היטלר?" (כפי שכתב סם מנדז, במאי ההפקה בברודווי) אלא איך הוא יכול לקרות שוב? או ועד כמה, למרות הניסיון הכואב, אנחנו עדיין מסרבים להאמין שיש אפשרות שיקרה שוב?. כשניסה לתכנן את המדינה האידיאלית, דרש אפלטון לסלק את כותבי הטרגדיה ממנה. בטרגדיה, טען, יושב הקהל ומרגיש דרך הדמויות כאילו פתר דילמות מוסריות ופוליטיות. אבל אז, בצאתו מהתיאטרון, אין לו (לקהל) שום רצון או מוטיבציה לפתור את אותן דילמות בחייו האמיתיים. "קברט", שאפשר לקרוא אותו גם כטרגדיה של ברלין ושל הפרטים המרכיבים אותה, נידון לאותה סכנה. כי יש מי שיצא מאולם 1 בקאמרי וידבר רק על התפאורה היפה ועל הימים הקשים שלפני היטלר. יש מי שיוריד את הראש ויקווה כמו פרוליין שניידר שגם המשבר הנוכחי יעלם, ולמרות הכל נוכל ללכת לעוד הצגת תיאטרון בשבוע הבא. ואפשר לזכור את מה שאומר קליף לסאלי על הנאצים - "את לא מבינה שאם את לא נגד את בעד?", ולהביט בסכנה בעיניים מפוכחות. כי למרות מה שלייזה מינלי אומרת, החיים רחוקים מלהיות קברט. לינק לביקורת בעכבר העיר: http://www.mouse.co.il/CM.articles_item,411,209,64449,.aspx טל לוין, עכבר העיר און ליין (2011-11-13)
  • "קברט" של הקאמרי הוא אירוע תיאטרוני עם כוריאוגרפיה נועזת, תרגום ובימוי נפלאים והופעות מהפנטות. מאיה נחום שחל14.11.2011 כלכליסט בתחילת ההפקה של תיאטרון הקאמרי ל"קברט" עולה לבמה מנחה הקברט, הג'וקר הפרובוקטיבי שמוביל את הסיפור והיחיד שמודע לסכנה הקרבה, בגילומו המהפנט והווירטואוזי של איתי טיראן. הג'וקר פותח את החלק הראשון, שבו השואו המרהיב הוא המרכיב העיקרי. בחלק השני מגיעים הרגעים שהפכו את "קברט" לאחד ממחזות הזמר המוצלחים בעולם. שני סיפורי אהבה מתרחשים במקביל בברלין של שנות השלושים, רגע לפני עליית הנאצים. המתירנות, הנהנתנות, המיניות וחיי הלילה התוססים עומדים מול האסון הכלכלי שפקד את גרמניה בין שתי מלחמות עולם. קליף, סופר אמריקאי צעיר, מגיע לעיר לחפש השראה לרומן הבא שלו. הוא פוגש בסאלי, זמרת במועדון קיט קאט, ונרקם ביניהם רומן בלתי אפשרי. במקביל מתפתח סיפור אהבה בין בעלת הפנסיון שבו גר קליף לבעל חנות יהודי. זהו סיפור של הכחשה והתעלמות מהעתיד שמתדפק על הדלת. המחזמר נפתח בתמונות מברלין ההרוסה של אמצע שנות הארבעים ורק אז מחזיר את הקהל לשנים היפות, ומחדד את הניגוד בין מה שמתרחש במועדונים לחורבן שמתהווה בחוץ, ונבנה בחוכמה באמצעות הבימוי הנפלא של ניצן. אקי אבני משכנע בתפקיד הסופר, מיק קם וגדי יגיל מקסימים כזוג המבוגר שאהבתם הופכת חסרת סיכוי, עירית קפלן משעשעת בתפקיד הזנזונת ואורי רביץ מצוין כארנסט, לימים חבר במפלגה הנאצית. אולה שור סלקטר נפלאה, מרגשת ומצמררת בשירתה כסאלי. היא מגיעה לשיא בשיר הקברט, כשהיא עומדת לבד על הבמה, פוצחת במונולוג קורע לב. זהו רגע תיאטרלי מפעים, שבו השואו מפנה מקום לרגש. האמצעים הנוספים שהופכים את קברט לאירוע תיאטרוני הם הכוריאוגרפיה הנועזת, התרגום הנפלא, הניהול המוזיקלי המוצלח והתפאורה המורכבת מקטעי וידיאו־ארט תקופתיים המוקרנים ברקע, וקטעי עיתונות מתחלפים המשמשים כקירות הפנסיון, ומזכירה לקהל לאורך כל ההצגה את ההקשר התקופתי והעתיד המהדהד ברקע. וכמו ששרים בהצגה, בואו לקברט. מאיה נחום שחל, כלכליסט (2011-11-14)


מערכות כירטוס וקופות - טיטאן | עיצוב ובניית אתרים - לופים