עודד קוטלר מביים היסטוריה

המחזה "פרוסט/ניקסון" שכתב פיטר מורגן (הידוע כתסריטאי של הסרט "המלכה" בכיכובה של הלן מילר) מציג את הסיפור שמאחורי סדרת הראיונות הפופולארית שהתרחשה ב-1977 בה ראיין העיתונאי הבריטי דייוויד פרוסט את נשיא ארצות הברית לשעבר ריצ'רד ניקסון. את ההצגה שעלתה בימים אלו בתיאטרון הקאמרי מביים עודד קוטלר. לצורך ההצגה האולם בו תוצג עוצב בשלמותו כאולפן טלוויזיה.
 

"המבנה המיוחד של המחזה 'פרוסט/ניקסון' – פסיפס דרמטי על נושא פוליטי ואנושי – פורש את העלילה על פני 22 מקומות התרחשות," מסביר עודד קוטלר על הצורך שהביא אותו לעיצוב המיוחד. "חיפשתי פתרון ויזואלי אחיד ואקונומי לכל אתרי ההתרחשות. ההצעה שהתגבשה ביני לבין המעצבת אנה זיו הייתה לשתול את הסיפור באולפן טלוויזיה של שנות ה-70. 'תוצאת הלוואי' של ההחלטה הזאת מקנה גם חוויה מיוחדת לקהל הנכנס, למעשה, לאולם 4 של הקאמרי שהוסב, כאמור, לאולפן. עניין זה גם יוצר מרחק אירוני מסוים המפקיע את הסיפור מריאליזם ומסגנן משהו את ההצגה כולה."


הצגה נוספת שעודד ביים היא "הילכו שנים יחדיו" מאת א. ב. יהושע, גם היא עוסקת בנושא היסטורי: סדרת הפגישות שהתקיימה בין שני המנהיגים הציוניים – דוד בן-גוריון הסוציאליסט וזאב ז'בוטינסקי הרוויזיוניסט.
 

יש לך חיבה למחזות היסטוריים?
"אין לי בהכרח 'חיבה' מיוחדת למחזות היסטוריים. 'הילכו שנים יחדיו' היא בחירה ללא עבר שלי כבמאי המבקר דווקא מחזות היסטוריים. יש לי אכן 'חיבה' למחזות טובים, בעלי תכנים מגוונים שמובלעת בהם אמירה ומשמעות ואם אפשר גם עומק. לעתים קרובות יש לי רצון לעסוק במחזאות שיש לה השלכה על המציאות הפוליטית שמשפיעה על חיי כולנו. אני לא פריק גדול של מחזות שתכליתם הבלעדית היא לבדר. למרות זאת נדמה לי שתיאטרון טוב חייב גם לרתק ובמובן זה גם 'לבדר'. יש לזכור שהמחזאות השייקספירית – מחזות המלכים, בעיקר – איננה מחזאות היסטורית. שייקספיר עשה אמנם שימוש בדמויות היסטוריות אך עושה בהם כרצונו וכמיטב דמיונו ויכולתו הדרמטית-פואטית."
 

ב"פרוסט/ניקסון" השחקנים הראשיים הם עודד תאומי בתפקיד הנשיא שהתפטר ניקסון, ואקי אבני בתפקיד העיתונאי שמנסה להוציא מניקסון הודאה באשר לפרשת ווטרגייט, פרוסט.
 

איך הייתה העבודה עם השחקנים הראשיים?
"העבודה עם עודד תאומי החזירה אותי אחורה כ-50 שנה, עת עבדנו יחד, הוא כשחקן ואני כבמאי, במחזה של ארנולד ווסקר 'צ'יפס עם כל דבר'. מאז לא עבדנו יחד. אנחנו חברים ותיקים, היינו בלהקה צבאית יחד, למדנו אצל אותם מורים ושמנו הפרטי זהה עד כדי בלבול, לעתים, של חובבי תיאטרון. לכן היה זה עונג מיוחד לבלות יחד בחודשים האחרונים. בתום העבודה על 'צ'יפס וכו'' נפרדתי משחקן צעיר ומצוין ועכשיו 'קיבלתי' שחקן בוגר, רווי חוויות חיים וניסיונות בימתיים. למדתי ממנו הרבה ונוכחתי שוב שהשנים משבחות את האיכות האנושית הקורנת מהשחקן הבוגר כמו יין טוב המשתבח עם הזמן. עם אקי אבני הייתה זו לי עבודה ראשונה כבמאי. אני משחק את אביו בסדרה 'חסמבה', אך אין דומה עבודה מול מצלמות לעבודת במה. יש לאבני משמעת עבודה ואחריות אישית נדירה. הוא מתמסר לעבודה בכל נשמתו, איננו נלאה מלנסות שוב ושוב סצנות 'סרבניות', מרבה לשאול ולתהות על קנקנה של הדמות. גם הרוח החברית בה הוא פועל מסייעת ליצירת אווירת עבודה נעימה ופורייה. סיומה של תקופת החזרות היא גם סוג של פרידה מהמפגש היומיומי עם להקת ההצגה. אתגעגע אליו."

כוח עזר בעבודה על ההצגה היה העיתונאי זוכה פרס ישראל יעקב אחימאיר, ששימש ככתב בוושינגטון בימי פרשת ווטרגייט, ובחזרות היה על תקן יועץ.
 

איך הגעתם ליעקב אחימאיר?
"ליעקב אחימאיר הגענו על בסיס הידיעה שהוא שימש כתב ערוץ 1 בוושינגטון בימים בהם התחוללה הדרמה של ווטרגייט. מה יותר הגיוני מאשר לפנות אליו שיעשיר את הידע שלנו על אותה תקופה? יתרה מזאת: היותו עיתונאי ומראיין במדיום הטלוויזיוני קרבה אותו עוד יותר לאחת משתי הדמויות המרכזיות של המחזה, דייוויד פרוסט, אף הוא מראיין ואיש טלוויזיה. מה שהיה עבורנו טקסט דרמטורגי הפך, בעזרת אחימאיר, לחוויה אישית מרתקת."


איך ההצגה, שהסיפור בה מתרחש לפני יותר מ-35 שנה בארצות הברית, רלוונטית לישראלים של ימינו?
"דיברנו על מלכים שייקספיריים. אין יותר מלכים בעמדה פוליטית קובעת. אין כמעט מונרכיות. נשיאים וראשי ממשלה, שרים ופרלמנטרים, הם התחליף העכשווי לזה. עמדתם, האחריות לחיי מיליונים, רמתם המוסרים והאתית ויחד עם זאת הכוח העצום הנתון בידיהם, הופך אותם לדמויות גדולת מהחיים, אף אם הדבר הוא בעל כורחם. ודווקא מדמויות שכאלה ניתן ללמוד על חיי העולם בו אנו חיים. על העובדה שאנחנו, במובן מסוים, מפקידים את חיינו בידי המנהיגים האלה ומכאן שאנחנו יכולים ללמוד משהו על גלגלי השיניים החברתיים-פוליטיים של עולמנו, ועל עצמנו, על מאוויינו, שאיפותינו, על הבלמים שחוסמים בעדנו מלהגשים את חלומותינו, על מלחמת הקיום שלנו, קיום פיזי ורוחני כאחד. הגישוש אחרי משמעות וטעם לחיינו נעזר בתיאטרון, המשמש גם כמין פנס המקרין אלומות אור אל פינות חשוכות ואפלות ומאיר אותן עבורנו וכך, אולי, הופך את חיינו לנסבלים יותר, לעתים אף שלמים יותר."



עודד קוטלר (צילום: אריק סולטן)
מערכות כירטוס וקופות - טיטאן | עיצוב ובניית אתרים - לופים