גרסת השחקן – כנרת לימוני

אני –  ציניקנית.

אבל אני גם –  רומנטיקנית חסרת תקנה.

ידעתי שאני שחקנית כש... –  הייתי בת חמש, כששכנה הראתה לאימא שלי מודעה בעיתון על אודישנים לילדים להצגה "גוליבר בארץ הגמדים". היא עשתה זאת כי היא ידעה על שעות ארוכות בהן אני מופיעה בפני המשפחה או לחילופין שרה מול המראה. אני שמעתי את השיחה ומאותו רגע לא הרפיתי מאימא שלי, עד שהסכימה לגשת איתי לאודישן. אני לא יודעת אם אני ידעתי את זה כבר אז – בשל גילי הרך בשנים – אבל הסביבה כבר ידעה. אגב, את האודישן עברתי וקיבלתי את התפקיד הנכסף של גמד במדינת ליליפוט.

תחנות בימתיות –  למדתי בבית צבי. מאז סיום הלימודים שיחקתי בתחנות שונות ובתפקידים שונים, שביניהם "זיסעלע" בתיאטרון בית ליסין; שילה מ"הבחורים בדלת ממול" בתיאטרון חיפה; בתיאטרון הספרייה – אביגייל ב"ציד המכשפות", מלין ב"בלרינה", גרושינקה ב"האחים קראמזוב", ריזו ב"גריז". בתיאטרון הקאמרי, תיאטרון הבית שלי כיום, שיחקתי ב"לילה לא שקט" – מחזמר משירי שלמה ארצי – ב"כולם היו בניי", ב"פאנק רוק" ועוד.

היום על הבמה – היום אני משחקת בשתי הצגות נוספות של תיאטרון הקאמרי: את ללי בהצגה "חברות הכי טובות", מחזה ישראלי מאת ענת גוב ז"ל, ואת רוקסאן  בהצגה "סיראנו דה-ברז'ראק", מחזה צרפתי מאת אדמונד רוסטאן.

השראות תיאטרליות – אני אוחזת ברשימה לא קצרה ואיכותית. יצא שדווקא היום צפיתי במספר קטעי וידאו של השחקנית ברנדט פיטרס, אז זה מרגיש לי כמו סימן שעליי לציין דווקא אותה. היא שחקנית תיאטרון עם איכויות קומיות ודרמטיות מעולות וכמובן גם זמרת גדולה.

תפקיד נחשק – אני בעד תודעת שפע, לכן אני לא רוצה להגביל את היקום ואת עצמי – וחשוב מכך, את מקבלי ההחלטות – לתפקיד אחד. יש מחזות רבים ותפקידים רבים שיכולים לאתגר אותי הן ברמה האינטלקטואלית והן ברמה הרגשית והמקצועית. כן אומר שאשמח אם התפקיד הבא שלי יהיה תפקיד מהסוג המחוספס יותר, תפקיד שנוגע בקצוות, אולי פרובוקטיבי יותר. תפקיד שפוגש בי רבדים נוספים ומדייק אותי ובעיקר מביא מנעד של גוונים לדמותי. 

כשיורד המסך – אחרי שהדופק יורד, ואיתו גם האיפור והבגדים, אני מתחילה להתלבט איזה מאכל טעים אוכל עכשיו. עצוב אבל אמיתי.

מוטו לבמה –  להקשיב לפרטנר.

אמונות טפלות –  לעתים אני מדברת אל דמותי שבמראה ומרעיפה על עצמי סופרלטיבים שאין לי אומץ לומר לעצמי בדרך כלל. אני לא בטוחה שזו אמונה טפלה, אבל זו בטוח הפרעה נפשית.

כפי שכנרת ציינה, כיום ניתן למצוא אותה בשתי הצגות: ב"חברות הכי טובות" (קופרודוקציה עם תיאטרון בית ליסין) וב"סיראנו דה-ברז'ראק", שתיהן בבימויו של גלעד קמחי. בעוד שבהצגה "חברות הכי טובות" הקאסט מורכב מנשים בלבד, בהצגה "סיראנו" כנרת היא האישה היחידה, למרות שיש דמויות נשיות מלבד זו שלה.

יש שוני בין סוגי ה"קאסטים"?
ב"חברות הכי טובות" אני מוקפת רק בנשים, דבר שמביא לבמה איזו איכות ייחודית וחזקה שנובעת מהכוח של קבוצה נשית חזקה ומוכשרת. קל לפרוח בקאסט כזה. בנוסף אפשר להגיע עם טרנינג להצגה כי אין את מי להרשים. ב"סיראנו דה-ברז'ראק" אני מוקפת בגברים. אמנם חלקם משחקים תפקידי נשים, אבל אי-אפשר לקחת מהם את האנרגיה הגברית שהם מביאים לבמה. אני חושבת שלשם גם הבמאי כיוון, אחרת היה מלהק נשים שישחקו נשים, כמקובל בדרך כלל. אז בהצגה "סיראנו דה-ברז'ראק" אני מרגישה כמו נסיכה, וזה לא רק בגלל שאני האישה היחידה, אלא בגלל החומר האנושי האיכותי והמיוחד ממנו מורכב הקאסט. זה באמת קאסט חלומות, ליהוק מושלם של גלעד קמחי הבמאי, הן ברמת הכישרונות והן ברמה האנושית. התפתחה שיחה בין כמה שחקנים בהצגה על מהו המינון המושלם של גברים ונשים בהצגה. המסקנה הייתה שהמינון המושלם הוא המינון שלנו – אישה אחת על 12 גברים. אני חושבת שזה מסכם את הנושא בצורה המדויקת ביותר.



מערכות כירטוס וקופות - טיטאן | עיצוב ובניית אתרים - לופים