חנוך לוין

 

חנוך לוין נולד בתל אביב ב 18 בדצמבר 1943 ונפטר ממחלת הסרטן ב 18 באוגוסט 1999. לוין, מחזאי, במאי, משורר וסופר, כתב מחזות, מערכונים, פזמונים, סיפורים ושירה; גם ביים את מרבית מחזותיו בעצמו. ביצירתו הבימתית כבימאי וכמחזאי, הוא פיתח שפה דרמטית ותיאטרונית ייחודית, שנוצרה תוך שלוב בין הטקסט הפיוטי שכתב לבין הדימויים שעיצב עם השחקנים ומעצבי התפאורה, התלבושות והתאורה, המוסיקאי והכוריאוגרף. הצגותיו התאפיינו ביכולתו לשלב בין עבודתם של יוצרים שונים והיו תמיד חגיגה של מלים ושל דמויים חזותיים, המבוססת על אהבה רבה לתיאטרון ולכל הלוקחים חלק בהצגה.          
לא רצוי להסמיך נסיבות ביוגרפיות מסוימות ליצירה ענפה, רבגונית וייחודית כל כך כשל לוין, אך ניתן בכל זאת לאבחן נושאים מסויימים, תבניות ונטיות אמנותיות המאפינות את יצירתו, וכן צרכים, דחפים ותשוקות שבאמצעותם ארג לוין האמן את יצירתו ואת חייו. מבחינת האווירה והתרבות שאפפו את לוין, ניתן למפות צמתים בין כמה עולמות מורכבים. לוין הוא בן למשפחה דתית, נצר לרבנים ידועים מחסידות פולין. השכלתו הראשונה הייתה דתית, תחילה בבית הספר היסודי דתי "יעבץ", ואחר כך בבית הספר התיכון הדתי "צייטלין". הוא גדל בשכונת עוני ליד התחנה המרכזית הישנה של תל אביב, ובה עברו עליו ילדותו ובגרותו. בגיל שתים עשרה וחצי התייתם מאביו, ונאלץ לאחר מכן לעזוב את בית הספר כדי לעזור לאמו לפרנסתם. את לימודיו בבית ספר תיכון השלים תוך עבודה כנער שליח. לוין התבגר בישראל של שנות השישים, בחברה שהתאפיינה בהבדלים חריפים בין ילידי הארץ לבין עולים חדשים, בין עשירים לעניים, בין מזרחיים לאשכנזים ובין יהודים לערבים. הבדלים אלה הלכו והתעצמו לאחר מלחמת ששת הימים, בתקופה שהחל פרסומו של חנוך לוין כמחזאי. החיבור בין עולם הילדות ועולם הנערות והבגרות של לוין הוא ללא ספק תרכובת ייחודית של תרבות ישראלית תל אביבית, שבתוכה צמח ולמענה יצר.

לוין החל דרכו כסטיריקן. בתקופת לימודיו באוניברסיטת תל אביב (1964 - 1967) פורסמו בעיתון הסטודנטים סאטירות מפרי עטו. גם מחזותיו הראשונים היו סאטירות פוליטיות, ביקורת נוקבות על שכרון הניצחון שאחז בחברה היהודית בארץ לאחר מלחמת ששת הימים. לוין לעג לדפוסי הרהב של החברה הישראלית והוקיע אותם. ברבים מכתביו מצויה ראייה נבואית ממש על התוצאות הטרגיות שהכיבוש עלול לגרור, ואכן גרר. באוגוסט 1968 הוצגה התכנית הסאטירית את ואני והמלחמה הבאה שביימה עדנה שביט, ובמרץ 1969 התכנית קטשופ בבימוי דוד לוין, אחיו. תהילתו של לוין (בעיני מעטים, אז) באה לו בעקבות הסערה הציבורית שליוותה את מלכת אמבטיה שהוצגה בתיאטרון הקאמרי באפריל 1970 בבימוי דוד לוין. ההצגה הורדה מהבמה לאחר 19 הופעות בלחץ הקהל.

במקביל להצגות הסאטירה הפוליטית, ולמעשה כתחילתו של סוג דרמטי נוסף שלוין פיתח, הוצג ב 1969 המחזה סולומון גריפ בבימוי הלל נאמן בתיאטרון הפתוח. סולומון גריפ, ראשון לסדרה קומדיות המתמקדות בתשוקותיהם ובסבלותיהם של דמויות עגמומיות במסגרת החברתית של זוג או משפחה, בשיכון או בשכונה עירונית זו או אחרת. אך חפץ ( תיאטרון חיפה, 1972), למשל, הוא מחזה הניתן הן לפירוש חברתי-ישראלי בהיות פוגרא, דמות מובילה ביצירה, בת 24 כגילה של מדינת ישראל אז, והן כמחזה קיומי על השפלות הדדיות. עוד מחזות מסוג זה הם: יעקובי וליידנטל (תיאטרון הקאמרי, 1972), נעורי ורדל'ה (תיאטרון הקאמרי, 1974), קרום (תיאטרון הקאמרי, 1975), פופר (תיאטרון הקאמרי, 1976), סוחרי גומי (תיאטרון הקאמרי, 1978), אורזי מזוודות (תיאטרון הקאמרי, 1983), מלאכת החיים (תיאטרון הבימה, 1989), המתלבט (תיאטרון הקאמרי, 1990), הופס והופלה (תיאטרון הקאמרי, 1991), האישה המופלאה שבתוכנו (תיאטרון החאן, 1994) והזונה מאוהיו (תיאטרון הקאמרי, 1996).

ב 1979, עם הצגת הוצאה להורג בתיאטרון הקאמרי, הסתמן כיוון חדש במחזאות של לוין - המחזות המיתולוגיים. מחזות אלה מבוססים על מיתוסים מרכזיים בתרבות המערב, כמו ייסורי איוב (הקאמרי, 1981), הזונה הגדולה מבבל (הקאמרי, 1982) הילד חולם (הבימה, 1993), פעורי פה (הקאמרי, 1995), כריתת ראש (הבימה, 1996) - על קריאות חדשות של הטרגדיה היוונית, בעיקר של אוריפידס - הנשים האבודות מטרויה (הקאמרי, 1984), כולם רוצים לחיות (הקאמרי, 1985) והבכיינים -- קריאה חדשה של אגממנון של איסכילוס, והמחזה האחרון שכתב לפני מותו. במחזות אלה מפתח לוין דיאלוג עם הסמלים העיקריים ועם תבניות היסוד של התרבות המערבית תוך ניסיון לכתוב טרגדיה מודרנית ולעצב מחדש את הסבל האנושי באופן דרמטי. דוגמה חשובה לסוג זה של דרמה המתמקדת בסבל הוא המחזה אשכבה, המבוסס על שלושה ספורים של צ'כוב, וההצגה האחרונה שלוין ביים (תיאטרון הקאמרי, 1999.)

דרכו של לוין כבמאי החלה ביעקובי וליידנטל (תיאטרון הקאמרי, 1972), כשעבד עם זהרירה חריפאי, יוסף כרמון ואלברט כהן, ועם מעצבת התפאורה והתלבושות רות דר. אחרי הצגה זו ביים לוין 21 ממחזותיו. התקשרויותיו עם שחקנים רבים היו לעיתים ארוכות טווח, כמו עם חריפאי, כרמון, כהן וכן עם ג'יטה מונטה, יצחק חיזקיה, ששון גבאי, רבקה גור, רות סגל, רבקה נוימן, יהודה אלמגור, מיכאל כורש, דרור קרן, דינה בליי, סנדרה שוונוולד. הוא עבד עם המעצבים רותי דר, רוני תורן, רקפת לוי, עם המוסיקאים אלכס כגן, פולדי שצמן, אורי וידיסלבסקי ויוסי בן נון שנים רבות ואיתם עיצב את שפתו הייחודית בתיאטרון.

במותו השאיר אחריו לוין ירושה רוחנית-אמנותית ענפה, הכוללת 56 מחזות (חוץ מהסאטירות הפוליטיות, ומהמחזות עלו רק 33 על הבמה בחייו); שני ספרי פרוזה, החולה הנצחי והאהובה ואיש עומד מאחורי אשה יושבת; שני קבצי מערכונים ופזמונים, מה אכפת לציפור ו הג'יגולו מקונגו, ספר שירים חיי המתים ושני ספרי ילדים מסע הדוד מקס, הילדה חיותה רואה ממותה. בשנת 1999 השנה האחרונה לחייו, דאג להוציא לאור את כל יצירתו בהוצאה משותפת של ספרי סימן קריאה, הקיבוץ המאוחד וספרי תל אביב.
בקרוב ייצא לאור כרך נוסף של כתביו האחרונים.

כיוצר פורה מתחרה כמות יצירתו של לוין רק באיכותה. ביקורת הספרות, הדרמה והתרבות הישראלית הכירה כבר לפני שנים רבות בסגולותיו של לוין, שהוא אחד היוצרים שזכו לשפע עצום של התיחסויות - מיעוטן שוללות ומרביתן אוהדות ביותר. לאחרונה גם מתפתחת הביקורת האקדמית, הכוללת יותר, על יצירתו, אם מבחינת האמירה החברתית, ואם מבחינת לשונו המיוחדת במינה (שכונתה בין היתר "רזה", מדויקת" ו"שרירית") -- ובעיקר מבחינת היחס הנדיר בין אלימות מפורשת, חסרת רחמים עצמיים ובוטה, לבין עדנה אין קץ, חמלה ואולי אפילו פן של רוחניות מזוקקת ובלתי מימסדית לחלוטין.

נורית יערי, שמעון לוי


מחזותיו של חנוך לוין שהוצגו בתיאטרוני ישראל:

את ואני והמלחמה הבאה
הקברט הסאטירי, 1969 / במאית: עדנה שביט

קטשופ
הקברט הסאטירי, 1969 / במאי: דוד לוין

סולומון גריפ
התיאטרון הפתוח, 1969 / במאי: הלל נאמן
התיאטרון הקאמרי, 1981 / במאי: חנן שניר

מלכת אמבטיה
התיאטרון הקאמרי, 1970 / במאי: דוד לוין

חפץ
התיאטרון העירוני חיפה, 1972 / במאי: עודד קוטלר
התיאטרון הקאמרי, 1996 / במאי: אילן רונן

יעקובי ולידנטל
התיאטרון הקאמרי, 1972 / במאי: חנוך לוין
התיאטרון הקאמרי, 1980 / גרסה אנגלית / במאי: חנוך לוין
התאטרון הקאמרי, 2004/ במאי:יוסף כרמון

נעורי ורדה'לה
התיאטרון הקאמרי, 1972 / במאי: חנוך לוין
קבוצת התיאטרון בנוה צדק, 1988 / במאי: עודד קוטלר

שיץ
התיאטרון העירוני חיפה, 1975 / במאי: חנוך לוין
התיאטרון הקאמרי 1989 / במאי: אהרון אלמוג 
התיאטרון הקאמרי, 2011/ במאי : יגיל אלירז

קרום
התיאטרון העירוני חיפה, 1975 / במאי: חנוך לוין
התיאטרון הקאמרי, 2000 / במאי: מיכאל גורביץ

פופר
התיאטרון העירוני חיפה, 1976 / במאי: חנוך לוין

סוחרי גומי
התיאטרון הקאמרי, 1978 / במאי: חנוך לוין
התיאטרו הקאמרי, 1983/ גרסה אנגלית / במאי: חנוך לוין
תיאטרון החאן, 1955 / במאי: ג'ק מסינגר
התיאטרון העירוני חיפה, 2005 / במאי: משה נאור

הלוויה חורפית
התיאטרון הלאומי הבימה, 1978 / במאי: חנוך לוין
תיאטרון הספריה, 1995 / במאי: אורי פסטר

הוצאה להורג
התיאטרון הקאמרי, 1979 / במאי: חנוך לוין

יסורי איוב
התיאטרון הקאמרי, 1981 / במאי: חנוך לוין

הזונה הגדולה מבבל
התיאטרון הקאמרי, 1982 / במאי: חנוך לוין

הפטריוט
קבוצת התיאטרון בנוה צדק, 1982 / במאי: עודד קוטלר

אורזי מזוודות
התיאטרון הקאמרי, 1983 / במאי: מייקל אלפרדס 
התיאטרון הקאמרי, 2011/ במאי : אודי בן משה

הנשים האבודות מטרויה
התיאטרון הקאמרי, 1984 / במאי: חנוך לוין

כולם רוצים לחיות
התיאטרון הקאמרי, 1985 / במאי :חנוך לוין

יאקיש ופופצ'ה
התיאטרון הקאמרי, 1986 / במאי: חנוך לוי
תיאטרון גשר, 2007/ במאים: יבגני אריה ושמעון מימרן

מסע הדוד מקס
הפסטיבל להצגות ילדים - חיפה, 1987 /במאי: צביקה קורמן

נכנע ומנוצח
התיאטרון הקאמרי, 1985 / במאי: חנוך לוין

מלאכת החיים
התיאטרון הלאומי הבימה, 1989 / במאי: מיכאל גורביץ'
תיאטרון בית לסין, 1999 / במאי: עודד קוטלר

הג'יגולו מקונגו
בימת צוותא והתיאטרון הקאמרי, 1989 / במאי: חנוך לוין

המתלבט
התיאטרון הקאמרי, 1990 / במאי: חנוך לוין

הופס והופלה
התיאטרון הלאומי הבימה, 1991 / במאי: אורי פסטר

הילד חולם
התיאטרון הלאומי הבימה והתיאטרון העירוני חיפה , 1993 / במאי: חנוך לוין

האשה המופלא שבתוכנו
התיאטרון הקאמרי ותיאטרון החאן, 1994 / במאי:חנוך לוין

פעורי פה
התיאטרון הקאמרי, 1995 / במאי: רוברט סטורואה

כריתת ראש
התיאטרון הלאומי הבימה, 1996 / במאי: חנוך לוין

הזונה מאוהיו
התיאטרון הקאמרי, 1997 / במאי: חנוך לוין

רצח
התיאטרון הקאמרי, 1998 / במאי: עומרי ניצן

ההולכים בחושך
התיאטרון הלאומי הבימה והתיאטרון העירוני חיפה, 1998 / במאי: חנוך לוין

אשכבה
התיאטרון הקאמרי, 1999 / במאי: חנוך לוין

הבכיינים
התיאטרון הקאמרי, 2000 / במאי: אילן רונן

קברט לוין
התיאטרון הקאמרי, 2001 / במאי: ישראל גוריון

רומנטיקאים
התיאטרון הקאמרי, 2002 / במאי: מיכה לבינסון

רווקים ורווקות
התיאטרון הקאמרי, 2002 / במאי: אלדד זיו

הרטיטי את לבי
התיאטרון הקאמרי, 2007 / במאי : אודי בן משה

איחש פישר
התיאטרון הקאמרי, 2010 / במאי : רוני פינקוביץ

מוריס שימל
התיאטרון הלאומי הבימה, 2010 / במאית: יעל רונן

 

מחזותיו של חנוך לוין שהופקו ברחבי תבל ביוזמת ועידוד המכון למחזאות ישראלית ע"ש חנוך לוין (ע"ר)

הזונה מאוהיו 
2001 הוגנריה, בודפשט 
2002 קניה, ניירובי
סין, בייג'ינג 
2003 מכסיקו, מכסיקו סיטי 
2005 פיליפינים, מנילה 
2006 ארגנטינה, בואנוס איירס 
פולין, לודז' 

רצח 
2001 אנגליה, לונדון 
2002 פולין, ורשה 
2004 פולין, וורצלב 
ארה"ב, סן פרנציסקו 
2005 ארה"ב, ניו-יורק 
2006 ארה"ב, ניו-יורק
שבדיה, שטוקהולם
ארה"ב, ניו-יורק

מלאכת החיים 
2001 קניה, ניירובי 
2003 רומניה, בוקרשט 
2006 צרפת
הונגריה, בודפשט

סוחרי גומי 
2001 רוסיה, סנט פטרסבורג 
2003 אסטוניה 
2004 אוזבקיסטן, טשקנט 
2005 קניה, ניירובי

הופס והופלה 
2002 אוסטריה

יעקובי ולידנטל 
2002 גרמניה, קלן 
2003 צרפת, פריז 
2006 רומניה 
2007 אנגליה

קברט חנוך לוין 
הג'יגולו מקונגו ומה איכפת לציפור 
2002 ספרד, ברצלונה 
2007 בולגריה, ורנה

קרום 
2003 צרפת, פריז 
2004 צרפת 
2005 בולגריה
פולין ורשה-ההצגה הוזמנה ל:גרמניה-ברלין,צרפת-פסטיבל אביניון,רוסיה -מוסקבה (בשנת 2006)
ארה"ב, ניו -יורק- ברוקלין אקדמי (בשנת 2007)

אורזי מזוודות 
2003 ארה"ב, אוניברסיטת קולומביה 
2006 בולגריה.

שיץ 
2004 בלגיה, בריסל 
2005 בריסל, בלגיה (הפקה חוזרת) 
2006 צרפת

רווקים ורווקות 
2004 הונגריה, בודפשט

הילד החולם 
2007 צרפת

האשה המופלאה שבתוכנו 
2006 רוסיה, מוסקבה

פופר
2007 צרפת

מערכות כירטוס וקופות - טיטאן | עיצוב ובניית אתרים - לופים