גל אמיתי ושפיץ

גל אמיתי, המשחק את שפיץ הצעיר בהצגה "ואניה, סוניה, מאשה ושפיץ", מספר איך זה להיות שחקן צעיר בין שחקנים עתירי ניסיון, מה עשה כדי להרגיש בנוח עם עצמו כמו הדמות שלו ומה הוא רוצה להגיד לאנשים שמסמסים בזמן ההצגה

 

בהצגה "ואניה, סוניה, מאשה ושפיץ" – קופרודוקציה של התיאטרון הקאמרי ותיאטרון חיפה בבימויו של משה נאור למחזהו של כריסטופר דוראנג – ואניה, סוניה ומאשה הם שלושה אחים בגיל העמידה שנקראו על-ידי הוריהם על-שם דמויות ממחזותיו של צ'כוב. חייהם של ואניה וסוניה מאחוריהם, וכיום הם שני מובטלים שחיים בבית הוריהם המתים על חשבון קריירת המשחק של מאשה. יום אחד הסדר מתערער, כאשר מאשה מגיעה לבית עם חדשות מסעירות ועם המאהב הצעיר שלה, שפיץ, שלא מהסס לפשוט את הבגדים מול כולם.

 

"שפיץ מלא בביטחון עצמי, משוחרר ו'חסר עכבות', כמו שמאשה אומרת," אומר גל אמיתי, המגלם את התפקיד. "כחלק מזה הוא מרגיש בנוח לעשות מה שבא לו בלי יותר מדי מחשבות כמו 'מה יקרה אם?' ו'האם כדאי?', אלא במעין זרימה כזאת. בתוך תוכי אני מקנא בו על השחרור הזה. עבדתי שעות נוספות בחדר כושר כדי להרגיש בנוח עם הגוף שלי כמו ששפיץ מרגיש עם גופו. זה אחד התפקידים היותר כיפיים שיצא לי לעשות, זאת הרגשה מדהימה להצחיק אנשים."

 

על הבמה, לצדו של גל, תוכלו למצוא את דנה מיינרט (נינה, אחייניתם של השכנים) וגם את רמי ברוך (ואניה), אודיה קורן (סוניה), ענת וקסמן (מאשה) ותיקי דיין (קסנדרה, עוזרת הבית המנבאת תמיד שחורות).

 

"נכנסתי לקריאה הראשונה בפחד מוות," מספר גל. "בכל זאת, אני שחקן שרק סיים בית ספר למשחק, והם שחקנים עם כל-כך הרבה ניסיון. לשמחתי, הם קיבלו אותי בזרועות פתוחות. לא ציפיתי לדבר כזה בכלל. הפכתי לחבר מאוד טוב של ענת, ואני עוד מעט הולך אליה כדי לצפות בסדרה שלנו, 'משפחה טובה'. גם רמי הפך לחבר. תיקי דיין המדהימה היא מורה וחברה טובה שתמיד שם לכוון אותי משחקית ובכלל בקריירה. דנה למדה שנתיים מעליי יורם לוינשטיין, היא השחקנית המבטיחה של השנה וגאווה גדולה בפני עצמה, ואודיה היא כישרון ענק ובן-אדם מדהים. אין ספק שזכיתי להיות בקאסט הזה ושהתייחסו אליי כאל שווה בין שווים."

 

בשלב מסוים בהצגה ואניה פותח במונולוג זועם כנגד המולטיטסקינג ששפיץ מייחס לעצמו ונזכר בערגה בימים בהם הוא היה צעיר.

 

אתה חושב ששפיץ מייצג דור מסוים?

"בטח. אני חושב שזה למה שפיץ נכתב, כדי להראות את השוני בין הדור שוואניה, סוניה ומאשה מייצגים לבין הדור היום. אני נוטה מאוד להסכים עם המונולוג הזה, זה בלתי נסבל כל האייפונים האלה, המולטיטסקינג הזה. לפני כמה ימים שיחקתי בהצגה וראיתי אנשים מסמסים לי מול הפנים. בהצגה אני מסמס לרמי מול הפנים בהצגה שהוא מעלה, אז אני מאוד שמח על המונולוג הזה, הלוואי ויכולתי להגיד לקהל שמסמס לי כשאני על הבמה גם איזה מונולוג קטן. אני מבין את ואניה, הוא מתגעגע לעבר ומפחד מהעתיד, אבל אין מה לעשות, העתיד והחדשנות אם נרצה או לא עם זאת, אפשר לשים קצת את המסכים בצד, לדבר עם אנשים בעיניים, מה שהדור שלי קצת שוכח לעשות."

 

מה לדעתך הקהל יכול לקחת איתו מההצגה?

"בעיניי, לחיות את ההווה. המחזה מדבר על אנשים שהחמיצו את החיים שלהם והם עסוקים בלדבר על זה, והניגודיות בינם לבין שפיץ לא מתבטאת בפלאפונים, אלא בזה שהוא חי. בא לו להיכנס למים הוא נכנס למים, יש בגד ים, אין בגד ים, יש תחתונים, מה הבעיה? הוא נהנה מהחיים. בהתחלה אכלתי את הראש וניסיתי להבין מה שפיץ מחפש, ואז הבנתי שהוא פשוט בא לעשות כיף בבית של מאשה, וזה מה שהוא עושה. הוא לא חושב יותר מדי על העבר ולא מודאג יותר מדי מהעתיד – הוא חי את ההווה. כשחושבים על זה לעומק, אין דבר מלבד ההווה ורק הפעולות שלנו בהווה קובעות את העתיד, וזה מה שצריך לקחת מההצגה: אין זמן יותר טוב מעכשיו."





מערכות כירטוס וקופות - טיטאן | עיצוב ובניית אתרים - לופים