ריאיון עם ערן מור

"ניתנת לי האפשרות לראות את התקופה מעיניים של יהודי, פולני וגרמני – כך ניתן לקבל מבט מקיף יותר על התקופה," מספר ערן מור, המשחק בשלוש הצגות שיוצגו בתיאטרון הקאמרי לכבוד יום השואה. ריאיון על משחק, שואה וזיכרון

 

לכבוד יום השואה, יוצגו בקאמרי שלוש הצגות: "גטו" מאת יהושע סובול, הצגה המספרת על התיאטרון של גטו וילנה; "איש קטן, מה עכשיו?", עיבוד לבמה של איתי טיראן ודורי פרנס לספרו של הנס פאלאדה, המספר על יוהנס פינברג ואשתו אמה, המנסים לעבור את המשבר הכלכלי בגרמניה בלי לאבד צלם אנוש; ו"הכיתה שלנו" מאת טדאוש סלובודז'אנק, הצגה המספרת על עשרה חברים לכיתה בפולין, יהודים וקתולים, ועל היחסים ביניהם על רקע מלחמת העולם השנייה.

 

ערן מור משחק בשלוש ההצגות האלו: ב"גטו" הוא מגלם את לייב גרוז'נסקי, אחד מחברי להקת התיאטרון; ב"איש קטן, מה עכשיו?" הוא מגלם את פינברג, וב"הכיתה שלנו" את מנחם, אחד החברים היהודים בכיתה.

 

"המחזות מאוד שונים," הוא אומר. "'גטו' עוסק בתקופת הגטאות ואזכור השואה בו הוא מובהק. 'הכיתה שלנו' עוסק בתקופה מוקדמת יותר והולך לאורך ציר זמן ארוך יותר – משנת 1925 ועד 2003. המחזה עוסק באנשים שעשו מעשים מזוויעים לחבריהם ומעל הכול נוגע באנטישמיות והישרדות. 'איש קטן' עוסק באנטישמיות במידה מועטה אך מספק את הרקע החברתי, הכלכלי והפוליטי שהביאו לעליית הנאציים לשלטון ב-1933. כמו כן, 'הכיתה שלנו' ו'גטו' הם סיפורים אמיתיים על התקופה, ואילו 'איש קטן' הינו רומן שנכתב באותה תקופה ובהשראתה. ההצגות שונות גם בתוכן וגם בשפת הבימוי."

 

מה ההשתתפות בהצגות על התקופה הזו נתנה לך?
"ההשתתפות הזאת בעיקר מלמדת ומאפשרת לחוות את הכתם הזה בהיסטוריה האנושית מזוויות שונות. אני נחשף לסיפורים אנושיים מסוגים שונים שלא בטוח שהייתי נתקל בהם אלמלא המחזות הללו. ניתנת לי האפשרות לראות את התקופה מעיניים של יהודי, פולני וגרמני. במצב כזה אתה מצליח לבנות פאזל מקיף יותר, מעמיק יותר וברור יותר של המניעים, הסיבות והתוצאות של התקופה הנוראה הזאת. אני משתדל לא לשפוט את הדמויות שאני משחק, למרות שיש לי ביקורת עליהן. תקופות מסוימות בהיסטוריה מוציאות מבני אדם כל מיני דברים. למשל, מנחם, הדמות שאני מגלם ב'הכיתה שלנו', עושה בחירות נוראיות שלי כערן קשה להבין ולעכל אותן. אני לא שופט אותו, כי לשמחתי לא חייתי בתקופה הזו שגרמה לבני אנוש לבצע מעשים לא אנושיים. כדי לשחק את הדמויות הללו בצורה הכי טובה אסור לחשוב במושגים של האם אני טוב או רע, אלא לחשוב מה גרם לדמות באותה נקודת זמן ומקום ספציפיים לפעול כפי שפעלה. זה המפתח להבנת הדמות וגם של התקופה."

 

ומה זה נתן לך לתפישה של התקופה עצמה?
"זה מחדד את העובדה שמי שעשו את המעשים הנוראיים הללו היו אנשים, שכנים, אנשים 'רגילים'. מפחיד לחשוב שמרחק בין רגיעה ונורמליזציה לבין ביצוע של מעשים מתועבים כאלה הוא לא גדול. המרחק הזה תלוי באופי והתנהלות התקופה. סיטואציות כאלה יכולות לחזור וחוזרות על עצמן בצורות שונות גם בהווה שלנו. עצוב לחשוב שגם כיום, כשהתקשורת והאינטרנט מציפים את העולם מעשים כאלה קורים. אנחנו שואלים תמיד איך העולם שתק אז, אבל העולם שותק גם היום."

 

איך ההתמודדות עם החומרים האלו?
"אלו חומרים לא קלים לעיכול ובטח שלא למשחק. זה הולך איתך לפני, תוך כדי ואחרי ההצגה. לנסות לחוות את זה כל ערב זו בהחלט מעמסה נפשית לא פשוטה."

 

מה בעצם הבמה יכולה לתרום לעיסוק בשואה?
"קודם כל, עצם העיסוק בשואה תורם לזיכרון השואה והקורבנות. כל עיסוק ואזכור, בכל פלטפורמת אומנות או מדיה, שומר את השואה בתודעה האנושית בכלל והיהודית בפרט. מדובר באמצעי עוצמתי ורב תהודה להסברה ולימוד לכל אדם בכל גיל ובכל מקום בעולם. בימים שבהם העיסוק בהכחשת השואה הופך יותר ויותר לגיטימי, חייבים להשתמש בכל האמצעים על מנת להילחם בתופעה האיומה הזאת. סיפורה של המדינה והצורך במדינה הולך יד ביד עם זיכרון השואה. חייבים לזכור כי אנשי העדות מהתופת הולכים ומתמעטים, הולכים ומתים. זכרם וכבודם שמור בתוך הסיפורים הללו ולכן חובה להמשיך ולספר אותם."



ערן מור מאחורי הקלעים של "איש קטן, מה עכשיו?". צילום: שמחה ברבירו ערן מור בהצגה "איש קטן, מה עכשיו?". צילום: דניאל קמינסקי ערן מור בהצגה "הכיתה שלנו". צילום: אליצור ראובני
מערכות כירטוס וקופות - טיטאן | עיצוב ובניית אתרים - לופים