פרויקט שייקספיר בקאמרי: תמרור בדרכו של התיאטרון הי

מיכאל הנדלזלץ, 17.7.2012, הארץ

שני התפקידים הראשיים שהוא מגלם בריצ'רד השני וריצ'רד השלישי מאפשרים איתי טיראן לגלות שוב את רוחב כשרונו. אך הוא רק חלק אחד מהפרויקט הלא שגרתי הזה

זה היה ונותר הימור גדול מאוד, על חלק ניכר של הקופה, של התיאטרון הקאמרי: להעלות במקביל, באולם קאמרי 2 (419 מקומות ישיבה), שני מחזות של שייקספיר (קלאסיקה, שפה מוגבהת, דמויות ועלילה סבוכה לא מכאן, כל הצגה שעתיים וחצי בלי הפסקה), הדורשים להקה גדולה (20 שחקנים, שלרובם צריך למצוא תפקיד בשני המחזות), וזאת כאשר שני התפקידים הראשיים, שכל אחד מהם משאת נפש של שחקן ואתגר משחקי שגם להיכשל בו זה מכובד, שני תפקידים שונים באופן קיצוני זה מזה - שניהם מופקדים בידי שחקן אחד, בסך הכל גם בשלבים המוקדמים יחסית (עשר שנים מאז סיים בית ספר למשחק) של קריירת משחק שגדושה אמנם בהישגים: איתי טיראן.

ההימור הצליח בגדול הן מהבחינה התיאטרונית הפרטית והן מהבחינה התרבותית-הישראלית הכללית. הפרויקט הזה של שני הריצ'רדים - ריצ'רד השני וריצ'רד השלישי - הוא הקלף החיוני והמנצח במשחק הציבורי על ההכרח בתמיכה מסיבית תיאטרון רפרטוארי בישראל. בשביל הצגות המופקות ברמה כזאת של מעורבות, העמקה והקפדה, בשביל האפשרות שכל כך הרבה אנשים מוכשרים ומיומנים יוכלו להפיק מעצמם את מיטבם, קיים תיאטרון רפרטוארי נתמך.

המבצע הלא שגרתי הזה הוא לא רק הצגות טובות. הוא יכול להיות אמירה שתציב תמרור על דרכו של התיאטרון הישראלי, כחלק מהתרבות בישראל. נכון שלתיאטרון יש צדדים בידוריים. אבל אם כדאי לעסוק בתיאטרון ברצינות, כדי להגשים מה שהאמנות הזאת מסוגלת לתת ליוצרים ולקהל - לא, לא לקהל, לצופים היחידים שכולם יחד הם רכיבים בעלי ייחוד בתוך ציבור תרבותי - אז ככה: ברמה הזאת, בהתמודדות הזאת, במעורבות הזאת, עם חומרים כאלה. בלי לוותר. ועל הקהל שוחר התרבות מוטלת חובה להצדיק את ההימור הזה.

מוקד רגשי
את הקלפים הראשונים של ההימור הזה אפשר למצוא לפני כ-30 שנה. בראשית שנות ה-80 פנה עמרי ניצן, אז המנהל האמנותי של תיאטרון חיפה, אל שמעון זנדבנק והזמין את תרגום ריצ'רד השני. המחשבה היתה שדורון תבורי (שאז שיחק בעקומים, בנפש יהודי ובגטו את הנאצי קיטל, התפקיד שטיראן גילם לא מזמן) יגלם את התפקיד. מבחינת הכישרון, האינטליגנציה, היכולת והנכונות, תבורי השחקן ואיש התיאטרון היה אז בתיאטרון הישראלי מה שטיראן היום.

בראשית שנות ה-90 הזמין ניצן, לקראת כניסתו לתפקיד מנהלו האמנותי של הקאמרי (תפקיד שהוא מכהן בו מאז 1993; הוא גם הבמאי שביים הכי הרבה שייקספיר בתיאטרון הישראלי) את תרגום ריצ'רד השלישי להפקה שביים בקאמרי, עם עודד תאומי בתפקיד הראשי.

בערך בתקופה הזאת החל ארתור קוגן לביים וללמד בבית הספר הגבוה למשחק בית צבי. הוא גם ניהל במשך עשר שנים את מגמת התיאטרון בבית הספר לאמנויות עש תלמה ילין, וזו הפעם השנייה שהוא מביים את שני המחזות האלה (את ריצ'רד השני ביים עם טיראן בתפקיד הראשי ב-2003; את ריצ'רד השלישי ביים עם תפאורה על עיקרון דומה, אם כי בתפישה אחרת לא מעט, עם נמרוד ברגמן בתפקיד המלך ב-2007, שניהם בתיאטרון הספרייה ברמת גן).

ב-1987 סיים את לימודיו בבית צבי גיל פרנק, הוותיק מבין בוגרי בית הספר הזה למשחק, שהם הרוב המכריע בלהקה שמשתתפת בפרויקט הנוכחי (15; ואת רובם לימד וביים קוגן). פרנק הוא השחקן הייחודי הבולט באיכויותיו ויכולתו בדור שבין תבורי לטיראן. עוד בבית הספר שיחק פרנק את המלט; במקביל לחזרות ולתפקידים שהוא מגלם בקאמרי הוא גם ממשיך לשחק את קלאודיוס מול המלט של טיראן בהפקה של ניצן. בפרויקט הזה משתתף פרנק רק בריצ'רד השני, ונוכחותו על הבמה מעניקה להצגה מוקד רגשי חיוני.

לא מופע יחיד
שני התרגומים, של זנדבנק (ריצ'רד השני) ושל מאיר ויזלטיר (ריצ'רד השלישי), הם מלאכה מעוררת התפעלות מבחינת ההתמודדות עם שפת המקור ואיכותו, מבחינת הנאמנות וההקפדה על האלמנטים הצורניים. שניהם לא עושים קיצורי דרך והנחות לשפת דיבור.

יחד עם זאת, על פי התרשמותי, התרגום של ויזלטיר מביא בחשבון הרבה יותר את פיו (ותבונתו) של השחקן ואת אוזניהם (ותבונתם) של הצופים. בשל כך כמעט כל שחקני ריצ'רד השלישי נשמעים נהירים ומובנים. בריצ'רד השני מיטיבי הדבר מצליחים יותר, וזה מדגיש את המגבלות של עמיתיהם.

צריך לציין גם את עבודתה של מדריכת השפה והדיבור, המכירה את רוב השחקנים כיוון שהיא לימדה אותם בבית צבי. במקרה הזה הצלחתם נזקפת גם לזכותה; כישלונם של אלה שלקו הוא על אחריותם, בלי שום קשר לקושי שמציב תרגום זה או אחר.

עבודתו של פרנק - אחד ממיטיבי הדבר המובהקים, שגם ניחן בקול עשיר וביכולת להטעים את המלים ולהטעין אותן ברגש עמוק וגם לווסת רגש זה בתבונה - מבליטה גם את אחד מהישגיו של קוגן כבמאי. ריצ'רד השני נתפש בדרך כלל כהצגת יחיד; סיפורו של מלך בחסד אל שמאבד את הכתר, ומוכרח להתמודד עם אנושיותו.

מבלי לעקר את הממד הזה מהמחזה - ראשית, כי אי אפשר, ושנית, כי טיראן הרי שם - קוגן הופך את המחזה להתמודדות פוליטית בין שניים. הוא גם חושף את המבנה המעולה של היצירה, שבה למעשה בולינגברוק עובר כשליט בהצלחה, בבגרות ובתבונה רגשית ופוליטית את כל מכשולי השלטון שבהם כושל ריצ'רד השני בחלקו הראשון של המחזה. הוא גם מעמיד מול טיראן פרטנר שמחלץ אותו ממעמד הכוכב, שיש בו חן, אבל גם פח. כך הטרגדיה הגדולה של המלך, המגלה לתדהמתו שהוא רק אדם, מקבלת את המסגרת הפוליטית-אנושית המעמידה אותה בהקשר.

צפיתי בפרנק וחשבתי על התפקידים הקלאסיים הגדולים שהיה צריך כבר לעשות, ואני אומר את זה אחרי שנהניתי ממנו ביותר כג'ורג' בוירג'יניה וולף או כהאב. אולי נזכה עוד מקבת שלו.

מסווה שקוף
בסיועם של המעצבים - התפאורן ערן עצמון, מעצבת התלבושות אורנה סמורגונסקי והתאורן יעקב סליב - יצר קוגן מסגרת עיצובית אחת לשתי ההצגות. ריצ'רד השני משוחק בקופסה אפורה המקיפה את הבמה משלושה צדדים, ומאפשר לשחק על שני מישורים (המאפשרים את הנפילה ממרום התהילה לשפל הנפילה, כאן במדרגות עם מעקה; בריצ'רד השלישי טיראן המלך הנכה מנצל זאת לאקרובטיקה מסמרת שיער). הקופסה הזאת פוערת פתחים ומאפשרת להקרין צלב על רצפת הבמה (ובשתי ההצגות קרשי הבמה מובלטים; זה כל הזמן תיאטרון; הקהל צריך ליצור את חצר המלכות או שדה הקרב הבוצי בדמיונו, ובאמצעות המלים).

בריצ'רד השני קוגן מוסיף עוד אלמנטים דתיים: כתר קוצים גדול שמחברים הגננים, כדי שיתנוסס מעל ראשו של ריצ'רד בתמונותיו האחרונות, או מעמד הפייטה, שבו מחזיק בולינגברוק את גופתו של ריצ'רד השני על ברכיו בעודו יושב על כס המלכות ומכריז על כוונתו לצאת לארץ הקודש במסע צליינות.

בריצ'רד השלישי מסגרת הפיגומים מכוסה יריעות ניילון. יש כאן דימוי של מנגנון כוח ושחיתות, תחת מסווה שקוף שעשוי להיקרע בכל רגע. בין שני המחזות מפרידות כמעט 200 שנה, וריצ'רד השלישי משוחק בבגדים המסוגננים כמודרניים. על הבמה במחזה זה יורים באקדחים: ריצ'רד יורה באן אשתו מטווח קצר לעיני רוזניו, באותו הרגע שבו הורה להם להפיץ שמועה שהיא חולה.

ניכר בקוגן שהוא מכיר את המחזות היטב, והוא ערך את הטקסטים בתבונה רבה. התמונה שבה ריצ'רד השלישי יורה באן, למשל, היא חלק מנטייתו של הבמאי להקצין ולהחצין את האלימות הנמצאת במחזות האלה ממילא, מצד אחד; ומצד שני, לסגנן אותה בכיוון שבחלקו הניכר הוא קומי, כמעין הומור גרדומים.

אני לא יכול להגיד שכל מחסן התחמושת שלו כאן מקובל עלי; אני חושב, למשל, שהגחכת הצד ההומוסקסואלי בריצ'רד השני מוגזמת. יש היגיון בהחלטה לשחק את החברות בין ריצ'רד ליועציו בבית מרחץ (ובוודאי מהנה לראות את טיראן, וגם את טל וייס וגיא אלון, כי הגופים שלהם יפים) ואני יכול לקבל את העובדה שהם מדברים צרפתית (מלכתו של ריצ'רד באה מצרפת). אבל הם לא חייבים להיות סיסיים כל כך. במחזה הם מוצאים להורג מחוץ לבמה. כאן בולינגברוק מפשיט אותם ממכנסיהם וחיילים נועצים חניתותיהם בישבנים החשופים (כלפי עומק הבמה; לא לעיני הקהל, למרבה המזל).

במחזה ריצ'רד השלישי רק קלרנס (המגולם מצוין על ידי אורי רביץ, שמגלם היטב גם את קרלייל בריצ'רד השני) נרצח על הבמה. בהצגה קוגן מנצל את יכולתו ותאוותו של אלי גורנשטיין לשיר ולנגן. כג'יימס טיראל, גורנשטיין הוא מאפיונר בעל שיער אפור ארוך ובום בוקס בידיו, וכשהוא רוצח הוא משמיע פלייבק ושר אופרה. כשהוא רוצח את בקינגהם (דודו ניב המצוין, עוד אחד ממיטיבי הדבר, גורם חיוני בכל להקה, גם כדוכס מיורק בריצ'רד השני, צלע שלישית, חיונית, המיטלטלת בין נאמנות לשני מלכים), הוא מנגן באך בצ'לו, והקשת היא הסכין שבה הוא חותך את גרונו. כאן, בניגוד לעניין ההומוסקסואלי בריצ'רד השני, גם אם איני שלם עם הרעיון, אני חייב להודות שהביצוע אפקטיבי ביותר.

איכויות מיוחדות
אני צריך לצאת ידי חובה נעימה ולציין גם את הלנה ירלובה, המגלמת את המלכה איזבל בריצ'רד השני ואת המלכה אליזבת בריצ'רד השלישי. זו שחקנית ברמה שנדיר לפגוש על הבמה. היא באה משפה אחרת. כשהיא נמצאת בקטעי דיאלוג עם ישראלים צעירים, בטקסט מסוגנן, זו התרחשות לשונית לא פשוטה; כשהיא מקבלת מרווח מחייה בטקסט, כמו בתמונת הפרידה מריצ'רד השני או במונולוג בחלק השני של ריצ'רד השלישי (למעשה מונולוג ערוך מתוך תמונה מורכבת יותר), החוויה המשחקית היא גדולה.

יוסי גרבר מאציל מנוכחותו לשתי ההצגות כמין דמות אב שמעורר התפעלות בחדוות המשחק ובאיכויות נדירות, בעיקר כג'ון מגונט בריצ'רד השני. יש לו נוכחות מעשירה על הבמה בתפקיד אדוורד הרביעי וראש העיר בריצ'רד השני. לדעתי, ההגזמה הקומית בתמונת הגן בריצ'רד השני היא מיותרת (כמו שירת הלהיות או לא להיות על ידי שני הגננים האחרים). מרים גבריאלי הוותיקה מביאה נוכחות מאוד מוקפדת ומסוגננת בתפקיד הדוכסית.

רות אסרסאי הצעירה מביאה עוצמה ורגש לתפקיד ליידי אן, ועומדת בכבוד בהתמודדות הטמפרמנטים על הבמה מול טיראן כריצ'רד השלישי, העוגב עליה. גם זו תמונה שבה ההפקה מקצינה, עד כדי וולגריות, אבל אני מודה שהדבר נעשה באופן אפקטיבי מאוד. בסוף התמונה ריצ'רד בועל את אן על (פיסית, ממש על) גופת בעלה, כשהפיסוק במונולוג המפורסם (שבדרך כלל מבוצע כשליידי אן כבר אינה על הבמה) מי חיזר אחרי אשה בדרך זו? ומי כבש אשה בדרך זו? הן תנועות האגן של טיראן בין רגליה של אסרסאי, בדרכו לפורקנו.

איכויות מיוחדות מביאים להפקה הזאת גם אלון דהן, כהייסטינגס בריצ'רד השלישי וכמוברי בריצ'רד השני (אם כי חתכו לו פיסת מונולוג האהובה עלי במיוחד שעניינה השפה והגלות); טל וייס, אביב זמר, ליאור חקון, לורן סביר, ערן מור (אומרל וריצ'מונד) ואביהוד תדהר (פרסי ואדוורד). גיא אלון תרם הרבה מאוד לא רק במשחק אלא גם בעיצוב התנועה (הנשף ותמונת החלום המעולה בריצ'רד השלישי) וכמוהו גיל ויינברג, שעיצב את קרבות הבמה, המרשימים במיוחד בריצ'רד השלישי, שם נלחמים טיראן וערן מור עם מוטות פיגומים בדרך שכמעט לא היתה מביישת את ג'קי צ'אן.

רגע פגיע
מה שמביא אותנו למי שהמבצע הזה, עם כל איכויותיו וייחודו, קיים סביבו: איתי טיראן. שני הרי'צרדים הם תפקידים שונים מאוד, ולא לכל שחקן גדול יש רצון ותכונות לגלם את שניהם, בוודאי באותו שבוע. לורס אוליביה מעולם לא שיחק את השני, והיה למפלצתי ונפלא בשלישי בקולנוע. איאן מקאלן גילם את השני ב 1971 ואת השלישי 20 שנה מאוחר יותר (במסגרת להקה בתוך התיאטרון הלאומי האנגלי, שעשתה במקביל את ריצ'רד השלישי וליר, שבו גילם מקאלן את קנט).

דומה שטיראן נמצא באותו שלב בקריירה שלו שבו עוד תפקיד, גדול ככל שיהיה, הוא שגרה מובנת מאליה. אולי שיחק כאן גם הרצון של התיאטרון לא להעלות עוד הצגה, אלא להתגייס לפרויקט, כי אם להמר, אז בגדול. מה עוד שבמקביל לחזרות על שני הריצ'רדים, שנערכו מדי יום (על שניהם), המשיך טיראן לשחק גם את המלט וגם את המנחה קברט.

שתי ההצגות ושני התפקידים מאפשרים לטיראן לפרוש את רוחב כישרונו ויכולתו, ובכל הצגה הוא מגיש מנה כפולה: דמות בעלת פנים מסוימות במחצית הראשונה, ותפנית חריפה ומפתיעה בשנייה. בחלק הראשון של ריצ'רד השני הוא נער שעשועים, יפה להפליא, עם תלתלים בלונדיים ארוכים, עם מצבי רוח ורגעי חולשה, אבל בסך הכל נער-זוהר מרהיב. בחלק השני הוא צולל לאזור שבו הוא הרגיל אותנו לפגוש אותו, בעיקר המלט: מצוקת הנפש הכואבת, התהייה הפילוסופית, היכולת לדבר מונולוג בשירה באולם מלא צופים כאילו לעצמו, ולהגיע לנפשו של כל צופה. אי אפשר לכעוס על הדמות הזאת כשטיראן מגלם אותה, אפשר רק לכאוב את נפילתה.

אם בריצ'רד השני בנה טיראן על איכויותיו הטבעיות, בריצ'רד השלישי הוא מקצין ומגזים בכוונה, כאילו אומר לקהל: גם את זה אני יכול. וגם אם יש כאן ממד ראוותני, מה לעשות? הוא אכן יכול. רגלו הימנית נתונה בסד שאינו מאפשר לו לכופף אותה. פלג גופו העליון נתון בסד פלסטיק קשיח. הוא חיוור, עם פאה שחורה, כמעט נבל מסרטי אימה קומיים. הוא מגלם סוג של סטנד-אפיסט שהוא קריקטורה של עצמו. ממש מופע האימים של ריצ'רד.

לכאורה אלמנט האימה נעדר כאן, אבל גם לקריקטורה הזאת יש רגע פגיע: כשאחד הנסיכים מזנק על גבו, הוא מאבד שליטה על עצמו, שולף סכין ומוכן לשחוט את הילד המבוהל בו במקום. ואחרי שהוא בנה תדמית כמעט בידורית בחלק הראשון, הוא מפיק מתוכו שאגות מקפיאות דם כמעט בלי מאמץ, ופתאום הקומדיה הזאת היא פחות קומית ויותר מקאברית.

קוגן גם הוסיף למחזה כולו מסגרת שאינה כתובה בטקסט ומעמידה פרשנות פסיכולוגית, לא מפתיעה, להיותו של ריצ'רד נבל. בתמונה אילמת ראשונה אנו רואים ילד וילדה המתעללים בחברם, ילד נכה, כשהם מתמסרים בסוס נדנדה. במהלך המחזה מתעקש ריצ'רד-טיראן לזכות לברכה מאמו (מרים גבריאלי) המתעקשת לקללו. כשריצ'רד כבר מוטל מת על הבמה בסוף המחזה, מגיע הילד עם הסדים על הרגליים, ומניח לראשו של הנבל המובס סוס נדנדה. אכן, הוא זכה בסוס, ואיבד את המלכות.

דבר אחרון: רובם המכריע של רכיבי המבצע הזה, בכל רמה שלו, ובעיקר זו האנושית, התחככו בצורה זו או אחרת בדמותו הייחודית של גרשון בילו זל, שניהל את בית צבי במשך רבע מאה והיה מורה - ולפעמים הרבה יותר ממורה - לרובם המכריע של יוצרי ההצגה הזאת. במידה רבה, ההפקות האלה הן הגשמה של מורשת התיאטרון כפי שהוא רצה. הן סוג של מצבה לזכרו, כראוי, על הבמה. ההצגות אינן מוקדשות לזכרו בתוכנייה, אך המאמר הזה כן.

http://www.haaretz.co.il/gallery/theater/1.1777954



מערכות כירטוס וקופות - טיטאן | עיצוב ובניית אתרים - לופים