פאנק רוק - זהירות, נוער שביר

נערי ההיסטוריה על קראק, כך תיאר המחזאי הבריטי סיימון סטיבנס את המחזה פאנק רוק שכתב. לקראת עלייתו בקאמרי, מספרים דן שפירא ורונה לי שמעון על החזרה לגיל התיכון אליה לקח אותם המשחק במחזה והבמאי משה קפטן מוסיף סיפור אישי עצוב ומטלטל, השופך אור על חשיבותם של מחזות שכאלו

המחזה פאנק רוק, שיעלה בפברואר הקרוב על בימת התיאטרון הקאמרי, מביא את סיפורה של קבוצת שמיניסטים בבית ספר פרטי באנגליה, המתכוננת יחד לבחינות הבגרות. כשהתלמידה החדשה לילי מגיעה לבית הספר, היא מושכת את תשומת לב הבנים ומסעירה את הרוחות הסוערות ממילא.

_mg_3597_640

המתח והתחרות, המרדף אחר ההישגים, התלישות, האהבות הנכזבות ומשברי הזהות הרגילים לכאורה, הופכים לפצצה מתקתקת. צעד אחר צעד, מגלה האלימות הרוחשת מתחת לפני השטח את פרצופה וספריית בית הספר הופכת לזירת אסון.

מאז שעלה לראשונה באנגליה (2009), זכה המחזה לעיבודים רבים ומצליחים, בעיקר באירופה. את העיבוד הישראלי מביים משה קפטן. הכרתי את המחזה דרך עמרי ניצן, שצפה בו באירופה הוא מספר. רצה הגורל, ושלושה ימים אחרי שקראתי את המחזה בפעם הראשונה, התרחש הרצח המזוויע בבית הספר בקונטיקט. האירוע המזעזע הזה חיבר אותי למחזה בצורה חזקה מאד.

הדמויות פאנק רוק מגיעות למצבים קיצוניים מאד, איך זה עובד בחזרות?

באופן אישי עברתי עם המחזה תהליך שבו למדתי המון על עצמי כאדם וכהורה. כמוני, אני חושב, גם השחקנים. במהלך כל החזרות מלווה אותנו פסיכיאטרית צמודה ואנחנו בוחנים לעומק כל דמות, ממלך ומלכת הכיתה, דרך כל קשת הדמויות הרחבה הקיימת במחזה. זהו תהליך מרתק, אנחנו צוללים לתוך עולמם של בני הנוער ומבינים לעומק את הגורמים היוצרים את הדינמיקה ביניהם ומובילים אותם לעיתים למצבים ולמעשים פסיכוטיים.

לקחת את המחזה למקום ישראלי?

דווקא לא. המחזה מתרחש באנגליה ואני חושב שזה לטובה. הרחקת העדות מעולמו של המתבונן, היא זו שמסייעת לו לצפות בדברים בצורה לגיטימית ופתוחה יותר ולצאת מהמחזה עם קרקע פורייה לבחון גם את עצמו. אני חושב שפאנק רוק מיועד קודם כל למבוגרים, הוא פותח עבורם צוהר לדיון ולדיאלוג חברתי חשוב, למשל בין הורים לילדיהם, או בין מורים לתלמידיהם. נוצרת במחזה מעין מראה, שההתבוננות בה פותחת מקום ממנו אפשר להתחיל לדבר.

בגרסה הישראלית, אתה תרגם דניאל אפרת ונמצאת בימים אחרונים של חזרות, משתתפים יפתח אופיר, אילנה באואר, עזרא דגן, כנרת לימוני, יובל סגל, אודי רוטשילד, רונה לי שמעון ודן שפירא. השניים האחרונים התפנו לרגע מהחזרות כדי לספר על המחזה.

אני משחק את ויליאם, נער רגיש ומופנם, שבמהלך המחזה חלה בו התפתחות גדולה, אומר שפירא. כאשר מגיעה לכיתה לילי, ויליאם נמשך אליה ומנסה ליזום איתה קשר, אך היא לא נענית לו. הסירוב של ללי, בשילוב אירועים אחרים של אלימות כלפי החלש מצד דמויות אחרות במחזה, גורמים לויליאם להתפרץ לקראת הסוף באקט אלים והרסני.

איך אתה מרגיש בעבודה על המחזה?

אני חושב שזה מחזה חשוב, שכתוב בצורה רגישה אבל לא מתחנפת, וכל אחד יכול להתחבר אליו וללמוד ממנו. בני נוער כמובן, כי הוא עוסק בעולם שלהם, אבל גם מבוגרים, שיכולים להבין משהו על דינמיקה בין בני נוער ולחזור בעצמם, כמו שקורה לי עם ויליאם במהלך החזרות, למצבים מגיל הנעורים ולתוצאות שהם עלולים לגרום. לחץ חברתי או מחשבות כמו מה המקום שלי בחברה, מה התדמית שלי בעיניי הבנים ומה חושבות עליי הבנות, שיש להן מקום קריטי בעיצוב דמותו של נער מתבגר, עלולות להוביל אנשים בעלי אופי מסויים למקומות קיצון. מעבר לזה אנחנו מאד נהנים בחזרות ואני מחכה כבר לפרמיירה.

את דמותה של לילי, הנערה החדשה בבית הספר, הגורמת במובן מסוים להתלהטות הרוחות, משחקת רונה לי שמעון. לילי היא נערה הנודדת עם אביה הפרופסור ברחבי אנגליה, מספרת רונה לי, בגלל הנדודים הרבים מפתחת לילי מערכת של מגננות וחושים חדים מאד. יש לה ביצים גדולות ואינטליגנציה רגשית גבוהה והיא יודעת לקרוא מצוין את מי שעומד מולה. בבית הספר החדש מזהה לילי את מערכת הכוחות ומכניסה את עצמה לעמדה חזקה, אך מצד שני היא מגנה על עצמה מפני שרים אמיתיים, גם כשויליאם מנסה ליזום זאת איתה. במובן מסוים היא מזהה אצלו משהו שחבריו לא מזהים ואומרת לו כמה פעמים במהלך ההצגה שהוא לא בסדר וזקוק לעזרה.

איזה תהליך עברת עם הדמות?

הדמות החזירה אותי, כמו את שאר חבריי אני חושבת, למקום של חיפוש אחרי המקום שלנו בחברה. יש משהו שביר מאד בגיל הנעורים, וצריך לשים אליהם לב ולהשקיע בהם המון אהבה. הדור הצעיר נהיה מתוחכם יותר ויותר בהסתרת המצוקות שלו וחשוב לדבר אליו ואיתו, להחזיק לו את היד ולתת לו להרגיש כמה הוא חשוב.

הבמאי משה קפטן שומע את השחקנים ומוסיף סיפור אישי עצוב ומטלטל, השופך אולי את האור החשוב ביותר על הכרחיותו של מחזה כמו פאנק רוק: ממש בתחילת העבודה על המחזה, הוא מספר, חזרה הבת שלי, שהיא תלמידה בכיתה א', בוכה מבית הספר וסיפרה שעברה התעללות קשה. כמה ילדים, אותם הוביל ילד מסוים אחד, קשרו אותה באולם הספורט והרביצו לה מכות רצח. מתוך הזעזוע, הרגשתי שהאדישות, שלנו כחברה וכהורים ושל מערכת החינוך, גורמת לאלימות הזו להיות לגיטימית. החלטתי לעשות, בעזרת המחזה, כל מה שאפשר כדי להוציא אותנו מהאדישות הנוראה הזו.

 



מערכות כירטוס וקופות - טיטאן | עיצוב ובניית אתרים - לופים