עכבר העיר און ליין: קברט בקאמרי - ככה עושים מחזמר

קברט בקאמרי: ככה עושים מחזמר
יום שבת 12 בנובמבר 2011 08:00 מאת: טל לוין, עכבר העיר

עם תפאורה מרהיבה, מוזיקה נהדרת וכוריאוגרפיה חכמה הצליח עמרי ניצן לייצר שואו שלא נופל מהפקות בברודווי. עכשיו צריך לא ללכת לאיבוד בתוכו, ולזכור שבין תל אביב לברלין המרחק קצר מאוד
תרבות משגשגת, חברה נהנתנית, עיר ללא הפסקה ותחושה של סוף העולם - נשמע מוכר? אמש (שישי) נמתח חוט מקשר בין ברלין של רפובליקת ווימאר לבין תל אביב של 2011. 80 שנה מפרידות בין עלילת המחזמר קברט שהועלה בתיאטרון הקאמרי לבין ימינו, 80 שנה שקל להיאחז בהן בכדי לסמן את המרחק הרב שיש בין הקהל שצפה במחזמר לבין הדמויות על הבמה. ברלין של 1931 היא כל כולה מועדון קברט אחד גדול, מלא באלכוהול, הפקרות מינית, נזילות מגדרית, סמים ושאר חגיגות. כשהיא מוצגת ככה הופך הבמאי, במקרה זה עמרי ניצן, לאיש שאמון על החיבור הדרוש לימינו. בהחלט אתגר לא פשוט, ובוודאי לא האתגר היחיד: ישנה ההשוואה הבלתי נמנעת לסרט הבלתי נשכח, ישנו התקציב של התיאטרון הישראלי וישנה בחורה אחת, לייזה מינלי, שאחריה כל סאלי בולס תיראה כנראה חיוורת.

עמרי מסובב ת'עולם
אז איך ניצן עומד בזה? התשובה מורכבת, כמו בצבא, משלושה חלקים. הבשורה הראשונה והחשובה היא שמדובר בהפקה מרהיבה. מהתזמורת הנפלאה (שמורכבת כמו בסרט רק מנשים), דרך הרקדנים המקצועיים (וכמה טוב שהביאו רקדנים ממש), עבור בתאורה שרק אמן כמו אבי יונה (במבי) יכול לעצב וכלה בתפאורה הגרנדיוזית והדינמית של רוני תורן. הבמה עוצבה כשילוב בין הרחוב הברלינאי ופנים המועדון. על הצוגים שנעו פנימה והחוצה הוקרנו דימויים של בניינים עירוניים ושל עיתונים. המפגש בין המרקם האורבני והארכיטקטורה שלו לבין העיתונות כמייצגת של חופש הביטוי והפתיחות היא אולי החיבור הראשון בין תל אביב לברלין.
ניצן הבין מלכתחילה שאת קברט יש רק שתי דרכים לעשות - או בענק או בפרינג'. היות שהמרחק בין הקאמרי לפרינג' הוא כמרחק ארץ ושמיים, נותרה בידיו רק האופציה השנייה, והוא דילג איתה בשמחה בשבילי המחזמר המסובך הזה. לא נחסכו כאן מאמצים כדי לייצר שואו מסחרר, שלא היה מבייש את ברודווי, ובוודאי מתעלה בהרבה מעל הפקות מחזמר אחרות שנעשו כאן בשנים האחרונות. מן המפורסמות היא שאין הפקה של עמרי ניצן בלי שמישהו ישתלשל מהתקרה - כאן זה קורה לפחות שלוש פעמים. אבל אחת הסיבות המשמעותיות ביותר להצלחה הזו היא הבחירה בחביאר דה פרוטוס, הכוריאוגרף יליד ונצואלה, שאחראי גם לכוריאוגרפיה של המחזמר הזה בווסט אנד בלונדון. דה פורטוס הפך את קברט לדינמי, משעשע, יפהפה מבחינה אסתטית, והקומפוזיציות שיצר היו מתוחכמות ומעוררות השראה. בנאמבר המפורסם מיין הר הוא שאב השראה מסרטים הוליוודיים ישנים, והעמיד את אולה שור-סלקטר במרכז מעגל רוקדים ענק. ובטובות השתיים הפך טיראן למנהל קרקס תנועתי חד ומלא הומור.

סאלי מה את עושה לי?
קברט של עמרי ניצן שייך למשפחת השלם גדול מסכום חלקיו. והחלקים בהקשר הזה הם המבצעים שלו. איתי טיראן הוא ללא ספק שחקן נדיר בדורו. הוא שר, הוא רוקד, הוא משחק ועושה פנטומימה, ובהכול הוא מצוין ומדויק להפליא. אגב רגעיו המרגשים ביותר היו דווקא כששר את לא איכפת לי, מעין בלדה שקטה ומרגשת בה הפגין יכולות דרמטיות לא רגילות. יחד עם זאת, בשנתיים האחרונות טיראן פיתח התמחות בדמויות אקסצנטריות. מהמלט, דרך קיטל גטו ועד וויצק שאותו גם ביים. התוצאה של הבחירות האלה היא שגם תפקיד 'משוגע' כמו זה של המנחה קברט הופך ללא מפתיע. הליהוק של טיראן היה מובן מאליו מדי, וגם הופעתו, טובה ככל שתהיה, היא הופעה צפויה.
לצד טיראן עמדו שניים - אולה שור סלקטר בתפקיד סאלי בולס ואקי אבני כקליף ברדשאו, הסופר. שור סלקטר קיבלה אולי את המשימה הקשה מכולן, כי להיכנס לנעליה של לייזה מינלי זה לא סתם אתגר, זה בלתי אפשרי. הבמאי והשחקנית ניסו לעשות את הדבר הנכון, ולעשות סאלי בולס קצת אחרת - דרמטית יותר, נשית יותר וחזקה יותר. בקיצור, להתאים את התפקיד לשחקנית. אבל המהלך הזה לא עבד, או ליתר דיוק לא עבד תמיד. שור סלקטר היא שחקנית מדהימה, ויש לה קול חזק ומרגש, אבל גם אם שוכחים לרגע ממינלי, יש בדמות של סאלי בולס משהו נערי, קליל וילדותי. במקומות בהם ניסתה שור סלקטר להיות כזו היא נראתה דווקא מתאמצת. לא פעם היא צעקה, גם כשדיברה וגם כששרה, והייתה חסרה את אותה שובבות שהופכת את סאלי בולס לדמות שאפשר להזדהות איתה או לכל הפחות לאהוב חלק ממנה. הדוגמא המובהקת בכך הייתה בשיר אם הפעם המפורסם, שהפאתוס הגדול שהונח על כתפיו גרם לו ללכת לאיבוד.

אקי אבני גילם היטב את דמות הסופר המבולבל, למרות שגם הוא צעק לפעמים במקומות הלא נכונים. מצד שני, חבל שלא יכולנו לשמוע עוד קצת משירתו העדינה. אנד ספיקינג אוף עדינות, מיקי קם כפרוייליין שניידר סיפקה את הליטוף והאוויר שההפקה הזו הייתה כל כך זקוקה לה. נכון, כבר ראינו את קם מספיק כדמות של אישה מבוגרת עם נטיות לפולניות מתקדמת, אבל במקרה הזה היא הכניסה שקט לתוך הסערה. ללא ספק אחת הזמרות הטובות שהיו על הבמה אתמול. גם עירית קפלן כפרויליין קוסט המופקרת ואורי רביץ כארנסט הנאצי סיפקו את הסחורה כדמויות משנה.

ברלין אהובתי
אבל קברט הוא לא מחזמר על מנחה מטורלל או על זמרת חולמנית, אלא על ברלין. למעשה הבחירה הכי חשובה שעשה לדעתי ניצן בעיבוד הזה, בחירה שמחפה גם על חריקות וחוסר דיוק פה ושם, היא להפוך את ברלין לדמות הראשית. העיר ההולכת אל קיצה, התרבות שמתכוננת לקריסתה, וכל הדמויות שחגות בתוכה כבתוך כוורת דבורים - כל אלה הופכות את קברט מסיפור קונקרטי לאלגוריה, ממקרה פרטי וקיצוני למראה שחייבים להסתכל בה. אחד המאפיינים המשותפים לרבות מהדמויות הוא עניין ההכחשה אל מול כוחם העולה של הנאצים. פרט לקליף האמריקאי, הן היהודים הן הגרמנים מבקשים להוריד את הראש ולחכות שגם המשבר הזה יעבור. קברט לא שואל רק איך קרה היטלר? (כפי שכתב סם מנדז, במאי ההפקה בברודווי) אלא איך הוא יכול לקרות שוב? או ועד כמה, למרות הניסיון הכואב, אנחנו עדיין מסרבים להאמין שיש אפשרות שיקרה שוב?.
כשניסה לתכנן את המדינה האידיאלית, דרש אפלטון לסלק את כותבי הטרגדיה ממנה. בטרגדיה, טען, יושב הקהל ומרגיש דרך הדמויות כאילו פתר דילמות מוסריות ופוליטיות. אבל אז, בצאתו מהתיאטרון, אין לו (לקהל) שום רצון או מוטיבציה לפתור את אותן דילמות בחייו האמיתיים. קברט, שאפשר לקרוא אותו גם כטרגדיה של ברלין ושל הפרטים המרכיבים אותה, נידון לאותה סכנה. כי יש מי שיצא מאולם 1 בקאמרי וידבר רק על התפאורה היפה ועל הימים הקשים שלפני היטלר. יש מי שיוריד את הראש ויקווה כמו פרוליין שניידר שגם המשבר הנוכחי יעלם, ולמרות הכל נוכל ללכת לעוד הצגת תיאטרון בשבוע הבא. ואפשר לזכור את מה שאומר קליף לסאלי על הנאצים - את לא מבינה שאם את לא נגד את בעד?, ולהביט בסכנה בעיניים מפוכחות. כי למרות מה שלייזה מינלי אומרת, החיים רחוקים מלהיות קברט.

 



מערכות כירטוס וקופות - טיטאן | עיצוב ובניית אתרים - לופים