יום השואה הבינלאומי - יוסף כרמון נזכר ומזכיר

יום השואה הבינלאומי, המצוין היום, מעלה את השאלה כיצד מתמודדים התיאטרון הישראלי והאמנות בכלל עם הפצע הפתוח הכואב ביותר בתולדות העם היהודי. יוסף כרמון, מאחרוני השחקנים שהיו שם, בפלנטה האחרת, מספר את סיפורו האישי וחושב שהנושא לא טופל עדיין כראוי. דרך המשחק על הבמה, הוא אומר, מצאתי דרך להזכיר

הרבה פעמים שאלתי את עצמי למה אני משחק, אומר יוסף כרמון, שיחגוג ביוני הקרוב שמונים. התשובה שעניתי לעצמי היא שרציתי לדבר, רציתי שישמעו אותי, את מה שיש לי לספר על מה שהיה. האפשרות היחידה שלי לעשות את זה היתה להופיע על הבמה, להיות לבוש כבן אדם אחר, אבל לומר את מה שיש לי בלב.

כשכרמון אומר לספר את מה שהיה, הוא מתכוון לפלנטה האחרת, לילדותו בפולין בתקופת השואה. כאחד מאחרוני השחקנים הפעילים בארץ שהגיעו משם, נראה שתפקידו כמספר הסיפור נעשה חשוב מאין כמוהו.

נולדתי בעיר ראדום, הנמצאת כ-100 קילומטר דרומית לוורשה, מתחיל כרמון את סיפורו. משפחתי עסקה בבורסקאות (עיבוד עורות) והיינו אמידים מאד. לסבי וסבתי היו 11 ילדים, אבי היה הבכור מביניהם וכל המשפחה המורחבת עבדה במפעל המשפחתי.
 
1497149315051507_14991512150214931503_15021513150214881500_14891512149315021503_15021513150814951514_1510149715001501_1494151214881512_1488150014931503_499 
                                      יוסף כרמון בהצגה רומן משפחתי (צילום: ז'ראר אלון)

אם היה לכם כסף, למה לא ברחתם?

משפחתי נשארה כי היינו אנשים דתיים מאד. בבורותם, האמינו בני המשפחה שאלוהים יציל אותם. כשהבינו שלא, כבר היה מאוחר מדי. בשנת 42', ערב האקציה הגדולה בראדום, לקח אבא שלי אותי, ילד בן 9 ואת אחותי הקטנה ממני בשנתיים, החביא אותנו בעגלה מכוסה קש ונסע להסתיר אותנו בבית של משפחה פולנית מחוץ לעיר. תמורת כסף כמובן. היינו שם שבועיים וחזרנו גטו בראדום, שכבר היה ריק לגמרי. את רוב משפחתי לא ראיתי מאז, הם נשלחו לטרבלינקה.

מה עשיתם גטו?

נפגשנו עם שארית המשפחה, כשבעה אנשים, ויחד עם עוד יהודים שנשארו גטו עבדנו כל יום במפעל המשפחתי שלנו, שהיה מגוייס לטובת הגרמנים. היינו הולכים לשם בוקר בוקר, מסודרים בשלשות. פעם בחודש היו עושים חיפוש גטו, ואז החביאו אותי ואת אחותי, אבל ביום יום היינו חלק מכולם, למרות שהיינו שני הילדים היחידים גטו. אחרי תקופה זה נהיה מסוכן מדי ויצרנו קשר עם אנשי המחתרת הפולנית, שהתפרנסו יפה מאד ממציאת מסתור ליהודים ברחבי פולין. הם הבריחו אותי יחד עם אחותי ועם דודה שלנו לוורשה. אני ודודתי הוסתרנו אצל משפחה פולנית ובגלל המראה היהודי שלנו לא יכולנו בכלל להסתובב בחוץ. אחותי, שהיה לה מראה ארי יותר, הוסתרה בבית אחר, בשכונה בה כן אפשר היה לצאת. ככה העברנו את כל התקופה עד סוף המלחמה.

ואחר כך?

כשהסתיימה המלחמה חזרנו לראדום, לבית המשפחה שלנו, שהיה ריק לגמרי. ממש לפני פרוץ המלחמה נולד לי אח קטן, שבגלל קוצר הזמן לא הספיקו לערוך לו ברית מלה. איך שנולד, מסרו אותו לאישה פולנייה, שתשמור עליו כבנה. היו לנו הפרטים של האישה הזו וחיפשנו אותה בנרות, אבל לא הצלחנו למצוא. נעלמה כאילו בלעה אותה האדמה. עד היום אני לא יודע מה עלה בגורלו של אחי.

האנטישמיות הגואה ברחבי פולין הבריחה את כרמון, יחד עם אחותו ושתי דודות מפולין לגרמניה. הרוסים כבר סגרו את גבולות פולין הוא ממשיך לספר. יצרנו קשר עם קצין רוסי ממוצא יהודי, שסידר לנו ניירות מזויפים, כאילו אנחו נוסעים להישפט בברלין. נסענו לילה שלם במשאית, שהנהג שלה היה גם הוא חייל רוסי ממוצא יהודי, והגענו לגרמניה. בעיר שטוטגארט התרכזו רוב יהודי ראדום שניצלו. שם פגשתי לראשונה קצין ישראלי מהבריגדה. הישראלים חיפשו בעיקר בני נוער והנפיקו לנו אשרות כניסה לישראל עם תעודות של ילדים יתומים. אני ואחותי עלינו לארץ באונייה הצרפתית 'שמפוליון', שנשאה 600 יתומים כמונו.

1497149315051507_14991512150214931503_148914881513149914891492_150015001488_15111512149114971496_490
                                              יוסף כרמון בהצגה אשכבה

איך היתה ההתערות בארץ?

ההתערות לא היתה קלה בשבילי, אבל היתה נכונה מאד. הגעתי בשנת 46', נער בן 14, ונשלחתי לקיבוץ דגניה ב'. שם למדתי עברית ואת מנהגי הארץ, מה הלך לי טוב מאד. אחרי שנתיים וחצי בקיבוץ התגייסתי לצהל ואחר כך, בגיל 20, התחלתי ללמוד משחק בבית הספר של הקאמרי, שנסגר אחרי זמן קצר. המנהל, יוסף מילוא, אסף אותנו והודיע שאין כסף לשלם למורים, ביניהם היו שייקה אופיר ואחרים ושסוגרים את בית הספר. באותה נשימה, הוא הודיע שעשרה מאיתנו יתקבלו כבר עכשיו לשחק בתיאטרון. בעשירייה הזו היו יחד איתי גם אילי גורליצקי, זהרירה חריפאי, אריק לביא ועוד. את לימודי המשחק השלמתי מאוחר יותר, באקדמיה למשחק באנגליה.

חזרת לפולין מאז?

בהחלט, עשיתי טיול שורשים עם המשפחה. זה היה לי מאד חשוב.

בכמעט 60 השנים שחלפו מאז, שיחק כרמון עשרות תפקידים בתיאטרון, כולל 17 אצל חנוך לוין, ביניהם לידנטל יעקובי ולידנטל, איוב בייסורי איוב, ועוד ועוד. היום הוא משחק בתפקיד הזקן אשכבה ובתפקיד כפול רומן משפחתי של עדנה מזיא. במערכה הראשונה הוא מופיע בגרמניה, כיהודי גלותי מובס, המפנה את מקומו בבית הקפה לשני קצינים נאצים צעירים ויורד מהבמה ללא מלה. במערכה השנייה, בארץ ישראל, כרמון הוא אדריכל מבוגר (חמישה דורות בארץ), המנסה לחקות את לבוש הבדואים המקומיים עם גלבייה מכותנה ומפטפט אודות הרגלי החיים הרצויים לאדם בארץ החדשה. בתפקיד קטן אך משמעותי זה, גלומים בעצם שני הפרקים המרכזיים בחייו.

134815967148693847a_b_433_01
                             יוסף כרמון בחדר האיפור (צילום: יובל סגל, יובל אברמוביץ' - ישראל היום)

עשית עוד תפקידים הקשורים לשואה?


לא, רק תפקיד קטן בתיאטרון חיפה, כילד היהודי ב'אנדורה', שכולם חושבים שהוא נוצרי. השואה היא נושא כאוב שלא טופל כמו שצריך בתיאטרון ובאמנות הישראלית בכלל. פרט לסובול ב'גטו', אף אחד לא התעסק עם זה מספיק ברצינות. קח לדוגמא את הקולנוע האמריקני, שנעשו בו עשרות סרטים על השואה.

לאחרונה זוכה הקריירה של כרמון לפריחה גם בתחום הקולנוע. הוא שיחק בתפקיד הסבא הקיבוצניק המסתיר את רגשותיו באדמה משוגעת של דרור שאול ובתפקיד קטן ומקסים של זקן פולני, אוהד ביתר ירושלים, המחליט להתאבד בדר פומרנץ של אסי דיין. בשנה האחרונה קטף, יחד עם רבקה גור, את פרס השחקן והשחקנית בפסטיבל ירושלים על תפקידם בחיותה וברל, סרטו הנפלא של עמיר מנור, המספר על שני זקנים המחליטים ליטול את חייהם יחד.

למרות גילו המבוגר, אין לכרמון שום כוונות פרישה. אמשיך לשחק כל עוד רוצים אותי והבריאות מרשה לי, הוא אומר. חשוב להמשיך לספר את הסיפור.
 
 
  

מערכות כירטוס וקופות - טיטאן | עיצוב ובניית אתרים - לופים