הנשים מטרויה – קו פרודוקציה

יוקיו נינאגאווה  
גדול הבמאים ביפן הוא כבר שנים רבות השראה ומקור השפעה לתיאטרון המודרני בעולם כולו. הסגנון הויזואלי המיוחד שלו המרתק ביופיו, הוא גם חושני ביותר וגם אינטלקטואלי, מסורתי ואוונגארדי. הוא שואב מהתיאטרון היפני המסורתי כמו הקאבוקי ותיאטרון הנו ויוצר שפה חדשה הנוגעת בהוויה העכשווית.
הוא התחיל את עבודתו בתיאטרון כשחקן בשנת 1955. עבודתו הראשונה כבמאי היתה בשנת 1969 בהפקה של מחזה יפני שנכתב על ידי קוניו שימיזו. אחרי שהקים שתי להקות תיאטרון ביים את רומיאו ויוליה בפעם הראשונה. זו היתה ההפקה הראשונה שלו בתיאטרון גדול. עם השנים הקים שתי להקות תיאטרון נוספות והוא מנהל אמנותי של תיאטרון בונקמורה, קוקון, והתיאטרון האמנותי, סייטמה. בשנת 2006 הקים קבוצת תיאטרון לאנשים מעל גיל 55, סייטמה, תיאטרון  הזהב.  נינגאואה הוא גם אחד המנהלים האמנותיים של תיאטרון הגלוב בלונדון.
נינגאואה משקיע רבות בדור הצעיר של התיאטרון היפני. הוא הקים קבוצת תיאטרון נינגאואה סטודיו עם שחקנים צעירים, והוא נשיא הקולג' לדרמה ומוסיקה בטוקיו.
בעבודתו כבמאי, נינגאואה מעלה הפקות המשקפות את הזמן והתקופה. אחד המאפיינים של שפת התיאטרון שלו הוא השילוב של מסורת התיאטרון היפני ארוכת השנים, במיוחד תיאטרון קאבוקי ותיאטרון הנו, תיאטרון המבוסס על סגנון וחוקים משלו, הנשען על מוסכמות ברורות, עם תיאטרון חדשני ומודרני פורץ גבולות. הרפרטואר המגוון של הצגות שביים  כולל מחזות יפניים בני זמננו, מחזות יפניים קלאסיים ובהם  מחזות של המחזאים היפניים הידועים שיקמטסו ויונישירו טניזקי, שקספיר, וטרגדיות יווניות. הוא ביים גם מחזות של צ'כוב, ודרמה אירופאית מודרנית. לעתים קרובות הוא חוזר לביים מחזה בפרשנות חדשה.  ההפקות שהוא מביים מופיעות מעל הבימות החשובות ביותר ברחבי העולם. טיטוס אנדרוניקוס שביים, הוזמנה להשתתף בפרויקט של הרויאל שקספיר קומפני – פסטיבל כל העבודות של שקספיר (2006-2007). ההפקה שלו של קוריולנוס הופיעה בלונדון בברביקן בשנת 2007, והלילה השנים עשר בסגנון הקאבוקי הופיע שם בשנת 2009.
מידי שנה, הפקותיו עולות בניו יורק, בלינקולן סנטר, בקנדי סנטר בניו יורק ובלונדון.  נינגאואה זכה בפרסים רבים ברחבי העולם. לאחרונה זכה  באות הכבוד הגבוה ביותר מקיסר יפן על תרומתו לתרבות.

dsc_0210_1_640_01

הנשים מטרויה לראשונה בישראל
אחד המחזות הפוליטיים הגדולים של כל הזמנים ואולי המחזה האנטי מלחמתי הידוע מכולם, עולה בפעם הראשונה בתיאטרון הישראלי בנוסחו המקורי של אוריפידס, שהועלה לראשונה ביוון העתיקה בשנת 415 לפנהס. נשות טרויה עלה כמה פעמים בתיאטרון הישראלי בעיבודו של ז'אן פול סארטר שהפך אותו למחזה אנטי-קולוניאלי והוא הוצג בימי מלחמת אלג'יר.  בארץ, העיבוד המפורסם ביותר עלה בשנת 1983 בעקבות מלחמת שלום הגליל, אותו ביים הבמאי הגרמני הולק פרייטג בתיאטרון הבימה. שנה לאחר מכן עלה בתיאטרון הקאמרי עיבודו של חנוך לוין הנשים האבודות  מטרויה כמחזה אנטי מלחמתי.  בחירתו של נינאגאווה במחזה של אוריפידס מביעה לא רק את המחוייבות שלו לשלום, אלא גם את העניין שלו לחשוף, באמצעות שפת התיאטרון יוצאת הדופן שלו, עולם רגשי עמוק המשותף והמייחד את שלוש התרבויות.

dsc_0699_640

מנצחים שהופכים למנוצחים
אחרי עשר שנות מצור, הצליחו היוונים לחדור לעיר טרויה הנצורה בעזרת התחבולה של סוס העץ אותו הגתה האלה אתנה. הם הרסו את העיר, הרגו את כל הגברים ועכשיו הם מתכוננים לחזור לארצם כשהם לוקחים אתם את הנשים כשפחות ופילגשים. המלחמה פרצה אחרי שפריס, בן מלך טרויה, חטף את הלנה, אשתו הספרטנית היפהפיה של מנלאוס, מצביא יווני, והביא אותה לארצו. החטיפה הביאה למלחמה הזאת, ועכשיו מנלאוס חוזר ליוון עם אשתו כשהוא מבטיח להרוג אותה. את הקבה, שהיתה מלכת טרויה, יקח אודיסאוס. קסנדרה, בתה,  תהפוך לפילגש של אגממנון, ואת אנדרומכה, אשתו של הקטור בנה של הקבה שנהרג במלחמה, יקח נאופטולמוס, בנו של אכילס שנהרג גם הוא במלחמה. בנה הקטן, נכדה של הקבה, ייזרק מהחומה על ידי היוונים החוששים שכשיגדל ינקום את הרס העיר ויקים אותה מחדש.
המחזה מבוסס על סדרה של מיתוסים  על מלחמות ויצרים, והוא תגובתו של אוריפידס לסדרה ארוכה של כיבושים ומעשי טבח, התעללות בשבויים, במיוחד בנשים וילדים, שהתרחשו בתקופתו, כשהמפורסמת מכל המלחמות בתקופת חייו היא מלחמת עשרים ושבע השנים בין אתונה, ספרטה ובנות בריתן. זו גם היתה תקופת הפריחה של הסופיסטים ואמנות הנאום שבאה לידי ביטוי באתונה בויכוחים ציבוריים בעד ונגד המלחמה.  אך ההצגה בבימויו של נינגאואה  אינה מוגבלת לתקופה או מלחמה מסוימת. כל צופה ימצא בה את ההסטוריה האישית שלו.
בהנשים מטרויה יצר אוריפידס מחזה שהוא טרגדיה על מנצחים שהופכים למנוצחים, על ערעור המעמד של הגיבור, ועל גבולות הכח. במחזה אוריפידס בוחן את ההתנצחויות בחרב ובמלה ומראה בו זמנית את מגבלותיהן. מבחינה זו הנשים מטרויה הוא מחזה רדיקלי ומהפכני. אבל מעבר לכל הוא אחד המחזות האנושיים שנכתבו באותה התקופה. המחזה נוגע במצבים האמביולנטיים של הנפש הקשורים באדם באשר הוא אדם. הנשים הטרויאניות נעות בין שנאה לאהבה לארץ שהן עומדות לחיות בה חיי גלות והשפלה. אנדרומכה אינה יודעת אם לפתוח את לבה לבעלה החדש או להישאר נאמנה לבעלה המת. קסנדרה רוצה ואינה רוצה להיות פילגשו של אגממנון, וליבו של טלתיביאוס, שליח הצבא היווני, החייב למלא פקודות, נקרע מרחמים על הנשים הטרויאניות.

dsc_0847_640_01

מאולם החזרות
לפני ארבע שנים פגשתי לראשונה את הבמאי נינאגאווה בטוקיו. הוא הזמין אותי להיות נוכחת בחזרה. נדהמתי לראות איך הוא מנצח בידיו על להקת השחקנים והעוזרים, כאילו ניצח על תזמורת, או כמו צייר שמעביר את ידיו על בד רחב יריעה. היה משהו קסום באיש ובעבודתו -  שקט מבחוץ חסר מנוחה מבפנים.
בפגישה זו דנו באפשרות שיביים הפקה משותפת בה יקחו חלק שחקנים ערבים, יהודים ויפנים בשלוש שפות. היה לו ברור שהוא רוצה לביים את ההפקה, אך הוא עדיין לא היה בטוח בבחירת המחזה. זמן מה לאחר מכן נפלה ההחלטה על נשות טרויה של אוריפידס. מחזה זה, שהוא כל כך אנטי-מלחמתי, יבוצע בשלוש שפות, כשכל שחקן ידבר בשפתו. היה ברור שהוא חותר למסר של שלום, אבל יותר מזה, היה בכך כדי לתת ביטוי למשאלתו של נינאגאווה להביא על במה אחת שלוש תרבויות כה שונות זו מזו, על מנת להוכיח כי למרות השונות ביניהן, הן יכולות להיות שזורות זו בזו לכדי שלמות רבת משמעות.
ברגע שהחלו החזרות הבנתי שהיה בהחלטה זו הרבה יותר מאשר הבאת שלוש תרבויות אל הבמה.

תיאטרון טוקיו מטרופוליטן והתיאטרון הקאמרי של תל אביב הצטרפו לפרוייקט. יצאנו למסע שנמשך ארבע שנים כדי להביא את החלום הזה לידי מימוש. שחקני הקאמרי נסעו לטוקיו לסדנת עבודה, מר נינאגאווה וצוותו הגיעו לתל אביב לערוך מבחנים. משרד החוץ הישראלי, קרן יפן וגופים נוספים נאותו לסייע במימון. לא היינו יכולים לעשות זאת בלעדיהם וללא החזון והאומץ של נעם סמל מנכל הקאמרי ועמרי ניצן המנהל האמנותי. שיתוף הפעולה בין התיאטראות הפך להיות גולת הכותרת לציון שישים שנות יחסים דיפלומטיים בין ישראל ליפן.

dsc_0276_640_01

לאחר ארבעה שבועות של חזרות, התפיסה של הבמאי הולכת ומתבהרת. באנו לטוקיו נכונים להיות מובלים ומודרכים על ידי במאי מיתולוגי. במקום זה גילינו במאי שאומר לשחקנים: בהצגה הזאת תעשו כפי שאתם מרגישים. הבמאי מעודד את השחקנים לחוש ולבטא את רגשותיהם בהתאם למסורות השונות של תרבותם. שחקנים דוברי יפנית, עברית וערבית מוזמנים לשמור על זהותם בתפקידים השונים שהם מגלמים, ולהביע את עצמם בהתאם לאישיותם ותרבותם. השחקנים התבקשו להתהלך, לדבר, לשיר, להתאבל על פי מסורתם, בתוך הנאראטיב של נשות טרויה.  הבמה הפכה לחלל חופשי בו התרבות מפרשת את הארועים. הקבה מאופיינת לפי הקונבנציות של התיאטרון היפני, אנדרומכה, כלתה, קיימת על הבמה כתמצית הנאטורליזם. ביום בו הוצגו בפני הבמאי כל התלבושות התברר לו כי שגה במה שהחליט יחד עם מעצבת התלבושות. מה שמקובל בתרבות היפנית התקבל כעלבון על ידי נשות המקהלה בנות התרבויות האחרות. התלבושות עוצבו מחדש.
והבמאי יושב כל העת וסופג מה שהוא רואה ושומע. האם זה מה שראה בעיני רוחו לפני שהחלו החזרות? מה שקורה על הבמה נראה לעיתים קרובות כבלתי הגיוני. למנלאוס יש דין ודברים עם אשתו שברחה ממנו - זהו עימות נוקב והרה גורל, אבל הוא פונה אליה בעברית והיא משיבה ביפנית. אנחנו אמנם לא בדיוק מבינים, אבל אנחנו חשים את מה שהם מרגישים. וכשהם מנסים לשכנע האחד את השנייה בשפה שהם לא מבינים, הסיטואציה חושפת את האבסורד שבעימותים ובמלחמות. המתרחש על הבמה ממקד אותנו אל העובדה שהנורמליות היא לא נורמלית.

הבמה חשופה כמעט לאורך כל ההצגה, חוץ מן האביזרים שנושאות איתן הנשים, אביזרים שהופכים להיות חלק בלתי נפרד מגופן. והגוף נע כל העת בהתאם למסורת ולתרבות. השחקניות היפניות נוטות להישאר במקום אחד, היפנים הם בעיקרם חקלאים. הם נשארים במקום אחד ושואבים את כוחם מן האדמה. השחקניות היהודיות משוטטות בלי הרף ונשארות קרובות אחת לשניה. הן פונות למעלה לתחינה ועזרה. גם השחקניות הערביות פונות למעלה למקור של עצמה ועזרה. אבל הן לא ביחד.  השחקניות היפניות מסתכלות אל האדמה כשהן אבלות.  הערביות מתפקעות מרוב רגש, היפניות סופגות  ומכילות. חברי המקהלה חוזרים שלוש פעמים על דבריהם, בשלוש השפות. לא כל הזמן אתה מבין מה הדמויות אומרות, אבל אתה חש בברור מה הן מרגישות. מהותה של הדרמה הוא הרגש.

dsc_0238_640_01

גיבורת המחזה היא ללא ספק המקהלה, האנשים חסרי השם, לא המנהיגים, לא הגיבורים המיתולוגיים. עובדה זו ניכרת בברור במחזהו של אוריפידס, ובולטת עוד יותר באופן שבו נינאגאווה מביים אותו. המקהלה תופסת את רוב שטחה של הבמה, כשהיא נעה, רוקדת, שרה, מגיבה ומוליכה את הדרמה ביפנית, עברית וערבית. בדרך המיוחדת לכל אחת מהתרבויות השחקנים מפרשים את הארועים, והם עושים זאת בדרכים שונות, אלא שדווקא בזכות השונות הם יוצרים שלמות מורכבת ועשירה.

והבמאי המיתולוגי יושב וסופג. הוא מנסה לקלוט את כל הרגישויות ואת פישרן. הייתי פעם במאי שמחליט על הכל אמר מר נינאגאווה באחת החזרות. הפקה מסוג זה אינה משקפת את המורכבות  הקיומית שלנו. הגענו הנה יחד כדי ליצור עולם אחד, בלי לוותר על ההבדלים בינינו, ואנחנו רוצים להיות דוגמה לחברה... הייתי צריך לשבור הרבה מוסכמות בתיאטרון היפני אמר נינאגאווה. אני חושבת שבמהלך הפקה משותפת זו הוא ממשיך לעשות זאת.

עבור השחקנים זהו תהליך מרתק. הם מגלים דברים רבים אודות עצמם ואודות שותפיהם על הבמה. הם משתלבים ויוצרים קשרים, למרות שכל אחד מהם בא מארץ אחרת, מתרבות שונה ושפה שונה. השונות מרתקת אותם. ישראל היא מדינה מרובת תרבויות ואולי בשבילנו זו חוויה טבעית יותר. השחקנים שבאו מישראל הביאו איתם תרבויות שונות – על הבמה אנחנו מוסלמים, נוצרים, דרוזים ויהודים, והשורשים שלנו יונקים גם מארצות אחרות ותרבויות שונות. שורשיה של תיקי דיין הם בסוריה, רבקה מיכאלי בירושלים, אסתי קוסוביצקי בפולניה, אודליה מטלון בעיראק, אולה שור-סלקטר ברוסיה, וכן הלאה. כל חיינו אנחנו כמהים לאותן תרבויות רחוקות שיום יום אנחנו נחשפים אליהן באמצעות הורינו, ידידינו, חברים ואנשים שאנחנו פוגשים, בעוד אנו בונים את הזהות החדשה שלנו.

dsc_0842_640

אולי ריבוי התרבויות המאפיין אותנו הוא שמושך אותנו אל הקולגות היפניים בהפקה משותפת זו. שחקנית יפנית ביטאה את זה בדייקנות רבה: בעוד אני מקבלת את גופי העשוי ממחול יפני, הייתי רוצה להיות לגמרי שונה. כשהיא נטועה עמוק בתרבות היפנית ובמסורתה, היא מחפשת זהות חדשה, שונה, בלי שתיפרד מן הזהות הישנה.
הזהות והמסורת היפנית החזקות, המתגלות לנו בתיאטרון היפני, נעדרות מן התיאטרון הישראלי הצעיר כל כך. התיאטרון הישראלי הוא כבן 70 שנה ואין לו עדיין מסורת משלו. אבל התיאטרון הישראלי הוא מאד אנרגטי ומאד פורה, והוא חוקר שפות חדשות וסגנונות חדשים, וכתיבה חדשה, שברוב המקרים היא עדיין ריאליסטית.
הנשים מטרויה בבימויו של נינאגאווה, בולט בנוף התיאטרון הישראלי בסגנונו המיוחד. נינאגאווה ממזג בהצגה תיאטרון יפני קלאסי עם תיאטרון מודרני, קאבוקי עם תיאטרון אירופאי, מוזיקה מודרנית עם מזמורים בודהיסטיים. ולמרות כל אלה ההפקה שלו היא עולם בפני עצמו. בתוך עולם בו אנו עדים לכל כך הרבה מתח ועימותים, אני מקווה שקו-פרודוקציה זו תהווה פתח לעולם של שיתופי פעולה ושלום.     
  
דר ורדה פיש היא יוזמת הפרוייקט והדרמטורגית של ההפקה

 



מערכות כירטוס וקופות - טיטאן | עיצוב ובניית אתרים - לופים