גרסת השחקן - עם רמי ברוך

רמי ברוך בכלל חלם להיות מהנדס אבל כבר יותר מ-30 שנה הוא מחליף תפקידים על הבמות. עם שתי הצגות מצליחות שרצות במקביל, הוא מספר למה העיפו אותו מבית צבי, מה לימד אותו חנוך לוין ומה הקטע שלו עם חולצות מזל

אני: רמי ברוך. שחקן תיאטרון הקאמרי, נשוי לאסתי, שחקנית ואבא להדר בת 24, תלמידת משחק, ואיתמר, בן 21, חייל.

אבל:
הייתי במשך שנתיים הנדסאי אלקטרוניקה בעברי הרחוק, עד שהתחלתי לחפש את עצמי במקומות אחרים.

תחנות בימתיות
:  אני על הבמה מאז 1980 - כמעט 33 שנה וקשה לציין את כל התחנות שעברתי בדרך. באוניברסיטת תל אביב רכשתי את המקצוע ופסטיבלי עכו היו ציון דרך חשוב. ב-1980 שיחקתי את חננאל בהצגה פונדק הרוחות, וההצגה זכתה במקום הראשון בפסטיבל. ב-1984 שיחקתי בריקודו של ג'ינגס כהן ושם פרצתי לתודעת המעסיקים, וכך הגעתי לקאמרי. הזונה מאוהיו היתה אירוע מכונן בשבילי - שיחקתי לראשונה בהצגה של חנוך לוין, וקיבלתי את פרס התיאטרון בקטגוריית שחקן משנה. ב-2008, בהרטיטי את לבי, קיבלתי את פרס השחקן על תפקיד ראשי. תחנה מתמשכת נוספת היא הנמר, הצגת היחיד שלי שהעלתי בתיאטרונטו בשנת 1984, ורצה 18 שנה. בעונת 2011-2012 הצטרפו עוד שתי תחנות חשובות:
בית ספר לנשים והילכו שניים יחדיו, על בן גוריון וז'בוטינסקי. אלה שתי הצגות שהן לא בהכרח להיט על הנייר: הראשונה קלאסיקה של מולייר והשנייה עוסקת בהיסטוריה של הציונות - כביכול עבר עתיק. אבל אלה שתי הצגות נפלאות שמרגשות את הקהל.

384583_10151091381078366_417811013_n_566

כשאני לא על הבמה:
אני אוהב לבשל. זה נוצר כצורך - כששני שחקנים חיים יחד, פעם אחד יותר עסוק ופעם השני, וצריך שכולם ידעו לעשות הכל. במשך הזמן זה הפך להיות תחביב, שכגיליתי שאני אוהב את זה והבישול מרגיע אותי. ההתמחות שלי היא ספגטי בולונז, וגם הטיפול שאני נותן ל לעופות הוא על הכיפאק.

ידעתי שאני שחקן כש...:
חלום הילדות שלי היה בכלל להיות מהנדס. אבל כשהתחלתי ללמוד אלקטרוניקה ראיתי שזה לא זה. נכנסתי לדילמות, והתחלתי להקשיב לצדדים נוספים בעצמי. פתאום נזכרתי ששיחקתי בהצגת סוף שנה בכיתה ח', וכולם אמרו שהייתי מצוין, ושבמסיבות יום שישי אני במרכז, מבוקש, אבל לקח לי זמן להבין שאפשר לפתח את זה למקצוע. כשהחלטתי ללמוד משחק התחלתי בבית צבי, אבל העיפו אותי משם אחרי שלושה חודשים כי טענו שלא ייצא ממני שחקן. בהתחלה באמת חשבתי שזאת היתה טעות, והמשכתי בחיפושים, אבל הצורך לשחק גבר ובסוף פניתי ללימודי משחק באוניברסיטה. הייתי שם שנתיים ופרחתי. עשיתי שם תפקיד במחזה של חנוך לוין שהתקבל בתגובות שלא ייאמנו ואפילו לוין אמר שהרטטתי את לבו. המשפט הזה הרטיט את לבי וליווה אותי עוד לפני שידעתי שאני אשחק בהצגה בשם הזה.

 תפקיד נחשק: אין לי כזה. ואני נזהר מלטפח תפקידים כאלה, כי כשנופל עליך תפקיד חלומי, אתה עלול לקלקל לעצמך. למדתי מחנוך לוין, שהעז, ופירק ושאל שאלות מפחידות, לא להיאחז בדעות קדומות. אמנות היא חומר נזיל, צריך לבוא אליו עם פתיחות ולא להיות מקובע. חלומות עלולים לקבע. היום מה שנחשק בעיני
זה לעסוק בחומרים מורכבים ועמוקים, בקלאסיקות של שייקספיר, איבסן, צ'כוב. אני בגיל הנכון לזה.

פדיחה בלתי נשכחת על הבמה:
בבית ספר לנשים, התפאורה בנויה מבמה מסתובבת, שדרכה נכנסים השחקנים ומתחלפת התפאורה בשקט ובהפתעה,  וזה יוצר אפקט מקסים. בהופעה לפני שבועיים בערך, פתאום שמעתי רעש של בום מאחורי הקלעים, והבמה נתקעה. לפי הדפיקות שנשמעו מאחור הבנתי שהצוות מנסה לתקן את הבעיה, אבל הבמה לא מסתובבת - והשואו בסכנה. החלטתי לעצור את הההצגה ולשתף את הקהל וללכת לבדוק מה קורה בנגרייה שנפתחה מאחור. רק אז אנשים הבינו שזה לא חלק מההצגה. בהמשך חזרנו לבמה, אבל התקלות המשיכו. נוצר מצב שבו כל ההצגה נשברה, ופתאום דיברנו בשפתנו ולא בחרוזים, אבל הקהל התחיל לצחוק. ואז התחיל מין מופע אלתורים - ובינתיים הקהל לא יודע את נפשו מרוב צחוק. קיבלנו מחיאות כפיים סוערות והיתה תחושה שהוא רוצה עוד קטעים כאלה.

550160_10150826957208366_1119966176_n_960

השראה תיאטרלית: נתן מייזלר עליו השלום, שחקן תיאטרון חיפה. בנו למד איתי בבית הספר בשמת לאלקטרוניקה, כשעוד חשבתי שאהיה מהנדס. בגלל החברות שלנו הסתובבנו יחד מאחורי הקלעים וראיתי הרבה הצגות, וגיליתי שחקן נפלא, מהסוג שנהרג על במה. הוא נשאר בעיני מוביל, וסוג של מאור. שחקנים גדולים נוספים שיצא לי לעבוד איתם הם יוסי גרבר, אבנר חזקיהו, זהרירה חריפאי ועדנה פלידל, וכמובן שחנוך לוין הוא השראה אדירה.

אמונה טפלה:
אני מקפיד להיכנס לבמה ברגל ימין - כאדם אני לא מאמין בזה אבל המוח לוקח אותך לשם. ויש גם קטע עם חולצות. בית ספר לנשים למשל יש כמה חולצות להחליף בין הצגות, ויש כאלה שאני מייחס להן יותר מזל וכאלה שפחות. זה מצחיק שזה עובר לי במוח, אפילו לא בדקתי עד כמה זה נכון. אני חושב שזה בא מחיפוש אחרי השראה. יש כאלה שמשתמשים בכל מיני חומרים, ואני מחפש בתוכי ובקהל - שכל פעם מגיע עם אנרגיה אחרת שבעצם קובע איזה אנרגיה תהיה על הבמה.

כשיורד המסך:
אני לוקח את הזמן בנחת, כי אני מרגיש שהרווחתי אותו. חדר האיפור אחרי ההצגה תמיד מתמלא תמיד בבדיחות שממצות את מה שהיה, ואחרי זה אני עושה את הנחיתה בעדינות, ויוצא בשקט מהתיאטרון. לפעמים יוצא לי לפגוש מישהו שהיה בקהל ולשמוע איך היתה לו ההצגה. בדרך כלל אני מקבל רשימת קניות לסופר, וצועד את 20 הדקות מהתיאטרון הביתה ברגיעה.

מוטו לחיים - ולבמה:
  החיים זה משחק. צריך להסתכל על הכל, גם על המשברים וגם על ההצלחות, עם הרבה הומור ולהבין שממילא אנחנו חיים על כדור מסתובב, פעם אנחנו למעלה ופעם למטה. עם התבוננות כזו, קל יותר לחיות.



מערכות כירטוס וקופות - טיטאן | עיצוב ובניית אתרים - לופים