גדרות, מחנות וגנבים: שיחה עם דיאה לוהר / הארץ


 העובדה שהוכתרה בתואר המחזאית החשובה בגרמניה, לא גורמת לה למחזר את עצמה. בביקור בתא היא מספרת למה היא נוטה להקשות על השחקנים, ומהו ההבדל המרכזי בין תיאטרון לבין קולנוע וספרות
גלריה, הארץ, מאת: עידו בלאס 22.1.2012

 

האורות עולים והבמה הלבנה נחלקת לשני מפלסים. בעליון נמצא גבר ובתחתון אשה יושבת לשולחן. לפני שהם מתחילים לדבר, יורד המפלס העליון תוך סיבוב על צירו וחושף מנגנון תפאורה מורכב ומרשים, שימשיך לבלוע - לדחוף פנימה ולהוציא החוצה - את שחקני ההצגה. במפלס העליון שוכב הגבר ופותח במונולוג הנאמר, כמו רגעים אחרים בהצגה, בדרך סיפורית או כהערות במה, ולא כמונולוג בגוף ראשון.

 dia_118

כך נפתחת ההצגה גנבים של דיאה לוהר, שעלתה בדויטשס-תיאטר בברלין לפני כשנה, ותגיע ארצה ב-17-18 בחודש מארס הקרוב, לתיאטרון הקאמרי בתל אביב. המסגרת לאירוע היא פסטיבל התיאטרון הבינלאומי השלישי של התיאטרון והתוכנית עיר עולם של עיריית תל אביב יפו, בשיתוף שגרירות גרמניה בישראל ומכון גתה. בימים אלה גם מועלה המחזה של לוהר אדם גייסט בתיאטרון תמונע (ראו מסגרת בסוף הכתבה).

ת המחזה גנבים כתבה לוהר - מהחשובות שבמחזאי גרמניה בשנים האחרונות, החיה ויוצרת בברלין - שנתיים אחרי המחזה הקודם שלה, האש האחרונה. 'האש האחרונה' היה מחזה אפל ובמשקל כבד, אומרת לוהר בראיון בבית קפה בתל אביב, כאן היא שוהה לכמה שבועות במסגרת מלגה של מכון גתה. כשסיימתי אותו הרגשתי שזה סופה של הדרך שבה סיפרתי סיפורים עם אימפקט טראגי מאוד. הרגשתי שלא אוכל להמשיך בכך וחשבתי לשנות פרספקטיבה. באותו זמן החל לפעול אנסמבל חדש בדויטשס-תיאטר בברלין, והייתי צריכה לכתוב בעבורם מחזה. רציתי לעשות משהו יותר נגיש. לא קליל יותר, אבל נגיש. כך התחלתי לכתוב את ‘גנבים'.

ואמנם, בגנבים אין כמעט רגעים קלילים. ההצגה, שנמשכת יותר משלוש שעות, עוסקת בהונאה עצמית, בחיים שבוזבזו ובבדידות. אחת הדמויות מסבירה ברגע מסוים את שמו של המחזה: היא תוהה למה אנשים לעתים קרובות מתנהגים כאילו חייהם אינם שייכים להם, מתנהגים כמו גנבים. מין תחושה שהם איבדו את כוחם על חייהם, כאילו שאינך אחראי ביוגרפיה שלך.

גם ברגעים הקלילים יותר בהצגה, המצחיקים אפילו, אין מרדף אחרי שורות מחץ. במחזות הקודמים, אומרת לוהר, בחרתי סיפור ליניארי שנגמר בקליימקס. אחת המטרות שלי ב'גנבים' היתה לוותר על פיתוח של עלילה או של דמויות, ולתת לקהל זמן לצפות בדמויות מבלי שקורה דבר. זה אחד הדברים הכי קשים לביצוע, לתת לך חלק מחייהן של הדמויות, בלי סוף והתחלה, כשאתה לא יודע מה קרה לפני או מה יקרה אחר כך.

תיאום הפגישה עם לוהר, בת 47, לא היה פשוט. לאחר שכנוע ממושך היא הסכימה לחרוג ממנהגה ולהתראיין. אני לא אוהבת להסביר את העבודה שלי. אני חושבת שהיא צריכה להסביר את עצמה. ואני מאוד ביישנית כאדם ולא אוהבת לדבר הרבה. על צילום היא לא היתה מוכנה לשמוע.

לוהר נולדה בטראונשטיין שבבוואריה תחת השם אנדראה ביאטה. בשם דיאה השתמשה בתחילה רק כפסבדונים, אך מאוחר יותר אימצה אותו באופן מלא. אחרי שלמדה שפה וספרות גרמנית ופילוסופיה באוניברסיטת מינכן, עקרה לברזיל למשך שנה. עם שיבתה עברה להתגורר בברלין, שם עבדה בתחנת רדיו ולמדה כתיבת מחזות בבית הספר המרכזי לאמנות.

המחזה הראשון שלה, חדרה של אולגה, עלה על במת תיאטרון ארנסט שבברלין ב-1990, במקביל ללימודיה. באותה שנה הוענק לה פרס המחזאית הצעירה מטעם תיאטרון המבורג. מאז פרסמה לוהר 17 מחזות, וזכתה בפרסים רבים וחשובים, ביניהם פרס למחזאים מטעם תיאטרון הרויאל קורט בלונדון (1992), פרס עש גתה מטעם מכון גתה (1993), פרס שילר למחזאית צעירה (1995), פרס אלזה לסקר שילר לדרמה (2005), פרס ברטולד ברכט לספרות (2006) ופרס ברלין לספרות (2009).

כשגרמניה היתה שרויה בשכרון חושים לאחר נפילת החומה, העלתה דיאה לוהר לבמה את המחזה הראשון שלה שעסק דווקא בקהילה הנאצית בדרום אמריקה, בעינויים ובמחנות הריכוז. מאז היא לא הפסיקה לאתגר את הקהל שבא לראות אותה, אבל לא רק אותו - אלא גם את הבמאי שמביים את רוב הצגותיה, אנדראס קריגנבורג, ואת צוות השחקנים של הדויטשס-תיאטר.

אני חושבת שהשחקנים מאוד מעריכים את זה, כי הם אוהבים להתמודד עם החומה. זה מה שהם אומרים לי. מגוון האפשרויות הגדול הוא אמנם מתיש עבורם, אבל זה גם כיף גדול בסופו של דבר. מבחינת הקהל - אני חושבת שכשהתחלתי לכתוב ולעבוד עם אנדריאס הקהל לא אהב את מה שעשינו. בחמש או שבע השנים הראשונות היתה לנו קבוצה קטנה שאהבה את מה שעשינו אבל בעבור הזרם המרכזי זה היה קשה, פרוע ומפחיד מדי. לקח הרבה זמן עד שהרוב אימץ את זה.

אני חושבת על השחקנים ועל הבמאי. הדבר הטוב הוא שאני לא צריכה לחשוב על איך להפוך את המחזה שלי לבר ביצוע. להיפך, אני חושבת איך להפוך את זה לבלתי אפשרי. אני לא כותבת את זה בעבור הבמה, אני כותבת את זה נגדה, היא אומרת ברצינות גמורה. הקושי, בעיקר בעבור הבמאי אבל גם בעבור השחקנים, צריך לגדול יותר ויותר ככל שמכירים טוב יותר - במקום שהתהליך יהפוך לקל יותר. מצד שני, זה תהליך דיאלקטי של פיתוח. אני מנסה לכתוב טקסט קשה לביצוע והבמאי מנסה להפוך את הטקסט לביצוע שלא יכולתי לחשוב עליו בעצמי. אנחנו לומדים זה מזה ומפתחים, אני מקווה, את כישורי התיאטרון שלנו. כשאני כותבת, אין לי מושג איך הטקסט יעלה על במה, אני כותבת רק עם הקול בראשי, עם הקצב. אני מרגישה את הקצב ואת האטמוספירה שאמורים להיות.

אני טקסט פוליטי

והחלקים במחזה שאינם כתובים כמונולוג או כדיאלוג, מה חשבת כשכתבת אותם?

לא הייתי מעוניינת לתת לקהל אפשרות מלאה להזדהות עם הדמויות, היא אומרת בפשטות. רציתי לפרק את תהליך הצפייה במחזה ותהליך המשחק: איך השחקנים נכנסים לדמויות, איך הם מקבלים גישה לדמויות. כשאני בוחרת שלא לכתוב דיאלוג לדמות, השחקנים צריכים להחליט איך הם מחלקים את הטקסט ביניהם. יש לך מגוון אפשרויות, וזה הופך את זה למעניין בעבור הקהל.

חשוב לך להיות חלק מתהליך התרגום של המחזה לבמה?

אני לפעמים שם, אבל אני לא מלווה את תהליך החזרות. אני שם כשאני סקרנית או כשאני מרגישה שזקוקים לי בשביל דיון כלשהו. יש לנו חלוקה מאוד נוקשה של משימות. החלק שלי הוא לכתוב את המחזה. כשזה גמור, אנדראס יכול לעשות עם זה פחות או יותר מה שהוא רוצה. התפקיד שלו זה לביים ואנחנו לא מערבבים. הוא לעולם לא יבקר את מה שכתבתי, ואני לא אדבר אתו על רעיונות הבימוי שלו או על התהליך. אני חושבת שזו הסיבה שזה עובד. אני לא מרגישה שאני יכולה להשתלט על המשימות שלו והוא לא מרגיש כמו כותב. אתה לומד יותר כשאתה לוקח את הדבר שהשני נותן לך ומנסה לעבוד אתו מאשר כשאתה מנסה לשנות את מה שהאחר עשה.

ומה את חושבת כשאת רואה את התוצר הסופי? אי פעם הרגשת חוסר הסכמה?

אני מופתעת לעתים קרובות, במיוחד עם אנדראס. אבל זה חלק מהכיף. הייתי מאוד משתעממת אם הכל היה יוצא כמו שתכננתי. כמו שאמרתי, אין לי ממש חזון לגבי איך זה ייראה. הפנטזיה שלי מאוד מוגבלת, ואני חושבת שכל מחזאי הוא ככה. היינר מולר אמר שהמחזה חכם יותר מהמחזאי. אם זה מחזה טוב הוא עשיר ומציע יותר אופציות ממה שיכולת לחשוב עליהן.

אני הרבה פעמים מופתעת מאוד ממה שנעשה עם הסצינות. אבל אני מאוד שמחה כי זה מה שכתיבה לתיאטרון אומרת בשבילי. כתיבת מחזות היא תמיד כמו שרטוט שניתן לפתח בכל מיני דרכים. ואם המחזה שורד, הניתוח שלו משתנה אחרי עשר שנים או 15 שנה או 20 - בניגוד לתסריטים לקולנוע או לפרוזה. אפשר לשנות את המשמעות או ההקשר וזה הגיוני בעיני.

תסריטים את לא כותבת אבל פרוזה כן. איפה את מרגישה את ההבדל בין פרוזה למחזה?


זה הבדל עצום. המחזה חי כשהוא על במה. אני מקבלת פידבק שונה לחלוטין, כי אפשר לראות את כל הטעויות, בלייב, על הבמה. ובפרוזה, אתה מסיים לכתוב ונותן אותו. לפעמים קוראים מול קהל ומקבלים שאלות, אבל אלה חיים אחרים לגמרי. מחזות אי אפשר לראות בלי הקשר פוליטי, ופרוזה אפשר. היא עוסקת הרבה יותר בעולם הפנימי.

ההקשר הפוליטי חיוני למחזה? למה הכוונה?

ובכן, כתיבה לתיאטרון - מה יש בה חוץ משיקוף הסיטואציה החברתית בדרך הפואטית המרוכזת ביותר שאפשר לחשוב עליה? בשבילי זאת המטרה. אני חושבת שאמנות זה המדיום היחיד שיש לנו שמאפשר את השיקוף הזה של המצב באופן חי, על במה, עם קהל. אני לא יודעת אם זה קורה אצלכם לעתים קרובות, אבל בגרמניה בהופעות טובות אתה יכול לראות שיש מתח גדול בין הקהל לבין מה שקורה בהצגה. אפשר לראות תגובות כמו למשל אנשים שיוצאים החוצה, או כותבים מכתב שמבטא את תחושותיהם אחרי ההצגה או דיונים בנושא. יש חשיבות גדולה למה שהתיאטרון מספר לך לגבי המתרחש בחברה.

וההגעה לישראל? גם לה יש הקשר פוליטי?

נמשכתי לכאן. הייתי פה פעמיים שלוש לזמן קצר בלבד, שבוע בערך, ותמיד רציתי לדעת יותר על האנשים והמדינה ותנאי החיים. ואז מספר דברים התקבצו, הרגשתי שאני מתחברת ושאוכל להישאר לזמן מה ולראות מה יצא מזה. אז זו סקרנות וכמובן המשאלה להבין טוב יותר מה מתרחש כאן מכל מיני בחינות.

לא יודעת לכתוב

לוהר הגיעה לפני שלושה שבועות והיא מסרבת לדבר על רשמיה או תוכניותיה עד כה. לגבי צפייה בתיאטרון ישראלי היא אומרת במבוכה: אני לא מאוד מעוניינת בזה. אני רוצה לראות את החיים האמיתיים. אל תשאל אותי איך זה עד עכשיו, זה מוקדם מדי, אני עוד חייבת להרכיב את הפאזל עד הסוף. אבל אני מקבלת הרבה מאוד רשמים, זה הרבה יותר מסובך משחשבתי, היא אומרת וצוחקת.

למרות ההכרה שהיא זוכה לה באירופה, השם דיאה לוהר לא יאמר הרבה למרבית הישראלים. עם זאת, שני מחזות שלה הועלו בהזדמנויות שונות - חפות, שעלה באוניברסיטת תל אביב בבימויה של ריקי חיות; ואדם גייסט, שתורגם על ידי רן הכהן ונכלל באנתולוגיה מחזאות גרמנית של המאה ה-21 שהופיעה בהוצאת רסלינג בשנה שעברה, בעריכתם של עמוס דולב, מתיאס נאומן ולילך דקל אבנרי - שאף ביימה את המחזה בתיאטרון תמונע. לילך דקל אבנרי קיימה בשבוע שעבר מפגשים עם לוהר בפני קהל, במכון גתה בירושלים ובתל אביב.

אתרי אינטרנט ומגזינים רבים הכתירו אותך ככותבת החשובה ביותר בגרמניה כיום. האם זה...

נכון? כן, היא פורצת בצחוק.

האם זה משפיע עלייך?

אני לא מאוד יכולה להתחבר לזה. אני לא מתעוררת בבוקר וחושבת או מיי גוד! אני המחזאית החשובה ביותר בגרמניה כיום! אני קמה בבוקר וחושבת אלוהים, מה אעשה? אני לא יודעת לכתוב מחזה!

את עדיין מפחדת שלא יהיה לך עוד רעיון למחזה?

לא, אני לא פוחדת מזה. אני חושבת שהייתי פוחדת אם הייתי קמה ויודעת לכתוב. זה נהפך לקשה יותר עם השנים, במקום להיהפך לקל יותר, אבל זה מרגיש נכון, אני מרגישה שכך זה צריך להיות. עם כל מחזה אני מרגישה כמו מתחילה. זה גם אומר שאני לא רוצה רוטינה, לא רוצה לדעת מה עובד. אם אני יודעת מה עובד אני מנסה לא לעשות אותו. הבטחתי לעצמי שכשארגיש שאני יודעת איך לכתוב, ושאני לא בספק יותר ואני חוזרת על עצמי - אז אני אפרוש.

לכתבה באתר הארץ:

http://www.haaretz.co.il/gallery/theater/1.1622742

 



מערכות כירטוס וקופות - טיטאן | עיצוב ובניית אתרים - לופים