על תפקידים קטנים וגדולים

מאת: עזרא דגן

 

קוד שלוש הפתיחות

אנשי התיאטרון, במאים, שחקנים, מנהלים אמנותיים ותיאורטיקנים למחצה, גורסים את האמירה הנפוצה- נדושה: ״אין תפקידים קטנים ותפקידים גדולים, יש שחקנים קטנים ושחקנים גדולים״. שחקנים בעלי שאר רוח והומור עצמי טוענים: "יש תפקידים עתירי טקסט ויש תפקידים דלי טקסט...״. גודלו של התפקיד נאמד ונבחן, לפי גרסת הוותיקים, בטקס וודו, הזוי משהו (ואנו בתיאטרון משופעים בלא מעט אמונות תפלות): אתה מקבל מחזה לקריאה ומייד פותח את הטקסט בשלושה מקומות אקראיים לחלוטין וסופר כמה פעמים הדמות שלך מופיעה: אם בשלושה מקומות – התפקיד נכבד למדי, אם בשני מקומות – התפקיד משני, ואם במקום אחד בלבד – זהו בהחלט תפקיד קטן. כך מגיע השחקן בעל הניסיון להבנה ביחס לגודלו של התפקיד ומידת האחריות המוטלת עליו. לעיתים הוא נאלץ להודות שמדובר בתפקיד-אפיזודי, שראשיתו לא ברורה ואחריתו בהד קלוש של התשואות בהשתחווייה...

 

קוד שבע הרפליקות

קנה מידה נוסף להערכת גודלו והיקפו של התפקיד (המבדיל בינו לבין ניצב – סטטיסט), הוא מספר

המשפטים – הרפליקות שהמחזאי העניק לדמות. אם מדובר בשבע רפליקות, זו דמות פועלת. התנאי לשבעה משפטים מוכר וברור: שחקן מקצועי בעל ותק ומוניטין יכול לסרב להיכנס לנעליה של דמות אם אין לה במחזה כולו לפחות שבעה משפטים. זה מזכיר לי שה"סטודיה-הדרמטית" של הבימה הנפיקה לאורך השנים שחקנים מוכשרים, אך בחמש השנים הראשונות שלהם על הבמה גייס אותם התיאטרון בעיקר לתפקידי ניצבים, ורק אחרי תקופת הסטאז' הטילו עליהם את המשפט: ״גברתי, המרכבה מוכנה!״

 

תפקיד ללא טקסט

וישנם התפקידים האילמים "דמויות נאלמות": הדמות קיימת, דרמטית או קומית, נושמת, חושבת, מגיבה, יש לה דברים שהייתה רוצה לומר, אולם על פי מצוות המחזאי נגזר עליה לשתוק. לרשות השחקן עומד מגוון רחב של אמצעי ביטוי בגופו ובהבעות פניו. והרי המשחק אינו תלוי רק במשפטים, בתת-טקסט או באינטונציה; כשהדמות חיה על הבמה, אפשרויות המשחק שלה הן כמעט בלתי מוגבלות. למי נחוצים משפטים אם אתה נמצא, פועל ומגיב? ובכל זאת, פגשתי במרוצת השנים לא מעט שחקנים שדחו תפקיד "אילם" שכזה וסרבו לגלם אותו. וחבל, אם ניזכר בסבתא בובה, שגילמה חנה מרון ז"ל ב"אורזי מזוודות", נבין את הפוטנציאל האדיר הטמון בתפקידים האילמים.

 

שחקנים רב-תכליתיים

זה אופיו של התיאטרון, להחליף דמויות, להגיח, להפתיע, להיעלם, להשתנות; כלומר לגלם כמה דמויות בהצגה אחת. זהו אתגר שקשה לעמוד בפניו. זו מהותה של חדוות המשחק. ישנן הדמויות הראשיות שסביבן מתרחש סיפור העלילה, והדמויות האחרות יוצאות ונכנסות. "החילופים המהירים" הם סוד העשייה. שתי  מלבישות ושתי מאפרות ממתינות בכל צד של הבמה, ושמונה שחקנים (מחצית צוות ההצגה), מחליפים שלוש-ארבע דמויות במהירות מדהימה, לעיתים תוך שניות. מניתי מתוך עניין: בהצגה של שעה וחצי, למשל, מתרחשים כששים-שבעים חילופים... ותאמינו לי רבותי, זו עבודה לא קלה. בהצגה "המלט", שרצה בקאמרי שמונה עונות – הגענו לאלף הצגות – למעבר המהיר שהיה לי בין דמות הקברן לדמות הכומר בהלוויה של אופליה, טבעתי את המונח: "חילוף היסטרי"...

 

תפקידים קטנים גונבי הצגה

לא פעם במשך 50 שנות עבודתי בתיאטרון שמעתי את האמירה: "מה שלא יתנו לו הוא יעשה מזה תפקיד". ואני נזכר בשחקנים דגולים שלא סרבו גם לתפקידים קטנים, לדוגמה: אברהם חלפי, רפאל קלצ'קין, איצקו רחמימוב, שבדקות שניתנו להם על הבמה בהצגות מסוימות, הפגינו וירטואוזיות שגנבה את ההצגה. "הו, אדונַי השליטים, כבני אלמוות הם עושים דרכם על פני גבות כפופים..." (ברכט). הו, מקבלי ההחלטות בוועדות הפרסים והתחרויות, אנא, תנו דעתכם: קיים פרס בתיאטרון לתפקיד ראשי, ישנו פרס לתפקיד משני ויש בקולנוע פרס לתפקיד-אורח. אולי יצא סוף סוף "קול קורא" המציע קטגוריה חדשה: פרס ל"שחקן בתפקיד אפיזודי – קטנטן"...!

 

*הקטע נכתב לתכניית ההצגה "חולה אהבה בשיכון ג'"





מערכות כירטוס וקופות - טיטאן | עיצוב ובניית אתרים - לופים