ריאיון עם שמוליק קלדרון

"אני השחקן, אני החייל שלחם בשדה הקרב", אומר השחקן שמוליק קלדרון, שהצגתו "טאץ' ווד" תציג בקאמרי לכבוד יום הזיכרון לחללי צה"ל. שמענו ממנו את סיפורו ממלחמת יום הכיפורים, למה לקח לה עשרים שנה להפוך להצגה והתקוות שנכזבו לגבי המלחמה האחרונה | צילום: אלדד רפאלי

 

ב-6 באוקטובר 1973 צבאות סוריה ומצרים פלשו למדינת ישראל ובכך נפתחה מלחמת יום הכיפורים. המלחמה תפסה את ההנהגה הצבאית והמדינית של ישראל בהפתעה גמורה ובימיה הראשונים של המלחמה לא היה ברור כלל איך היא הולכת להיגמר. במלחמה קשה זו השתתפו בצד הישראלי 373 אלף חיילים. אחד מהם היה שמוליק קלדרון.

 

בשבוע הבא, בצהרי יום שלישי (ערב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה), תציג בקפה תיאטרון הקאמרי הצגת היחיד של קלדרון, "טאץ' ווד", המספרת על חוויותיו מלפני אותה מלחמה, ממהלכה ומהתקופה שאחריה, כשחקן צעיר שהשתייך ליחידת המודיעין 8200 אך הוצב במילואים כתצפיתן קדמי בגדוד קרבי.

 

"עלינו עם ההצגה 'טיפולים אחרונים' של א. ב. יהושע בתיאטרון חיפה", הוא מספר על מה שעבר. "התפקיד שלי היה של חייל קרבי בשם יונתן. יומיים-שלושה אחרי הפרמיירה פרצה המלחמה. אחרי שלא עזרו לי כל ההסברים שאני שייך ליחידה אחרת מצאתי את עצמי בתוך קרבות המלחמה במשך כל מהלכה. ביום הראשון, סמוך לקו התעלה, פגשתי חייל קרבי ששמו גם כן – יונתן. מיד סיפרתי לו על התפקיד שלי בהצגה, התיידדנו בן רגע והיינו ביחד כמעט כל המלחמה. בשלב מסוים אחד מאיתנו היה צריך לעבור לצד השני של התעלה לצורך משימה כלשהי ונפרדנו. יונתן נפגע ונפצע קשה".

 

המלחמה הייתה ב-73' וההצגה שלך עלתה לראשונה ב-94'. למה לקח לחוויה הזו יותר מעשרים שנה להפוך להצגה?

"מסתבר שהאפקט של המלחמה היה כל כך חזק שעשרים שנה כאילו תעיתי במדבר. חייתי את החיים אבל כל הזמן הפריע לי משהו ולא ידעתי מה. מסתבר אחרי שנים שהתת-מודע שלי כל הזמן הסתובב בריטואלים סביב המלחמה".

 

ומה הוציא את זה החוצה?

"זה פרץ כשיום אחד, אחרי מלחמת המפרץ, החלטתי ללמוד תרפיה באמנות. שם פגשתי בחורה בשם סיון יהושע, שהתברר שהיא הבת של א' ב' יהושע, וזה החזיר אותי עשרים שנה אחורה, למחזה 'טיפולים אחרונים' שאבא שלה כתב. אז הצלחתי להבקיע את החומה של תת ההכרה וכל מה שהצטבר שם יצא ממני כמונולוג. התפלאתי שאני מצליח לזכור ממש את מה שקרה במלחמה בסדר כרונולוגי, זכרתי כל שנייה וכל רגע. המנחה שלי, אביאל הדרי, היה איתי שם וליווה אותי מרגע ההתפרצות ואילך. זה היה חזק מאוד בשבילי, וגם בשביל כל מי ששמע אותו".

 

מה הפך את זה להצגה?

"המשכתי בעוד מספר מפגשים בעקבות המונולוג ואמרתי לעצמי שאם הסיפור הזה נשאר בי כל כך הרבה שנים אני חייב לספר אותו לכמה שיותר אנשים. מצאתי את רות דייכס שתביים, התחלנו לעבוד וב-27 בדצמבר 1994 עלתה ההצגה הראשונה בצוותא בתל-אביב. מאז היא רצה יותר מ-1,400 פעם בפני כ-250 אלף צופים".

 

איך זה לרוץ עם הצגה כזו במשך עשרים שנה? זו תרפיה? מעמסה?

"כשעושים משהו עשרים שנה עוברים את כל השלבים. בהתחלה זה מתפרץ ועושים המון הצגות. בעונה הראשונה והשנייה עשיתי למעלה מ-250 הצגות, הופעתי בפני בתי ספר וחיילים והייתי בטוח שההצגה הזו היא התרפיה שלי. אבל, לאחר תקופה מסוימת זה התיש אותי כי בכל זאת ההצגה הזאת היא סיפור החיים שלי והדברים שעולים בה משפיעים על חיי היומיום. לכן, האטתי את קצב ההצגות ושיניתי גישה והחלטתי שההצגה הזו היא שליחות, כלומר שעליי לשחק אותה למען הדורות הבאים שיידעו על הסיפור של המיתולוגיה של החברה הישראלית. אבל, גם השליחות הזו נהייתה בסופו של דבר קשה לי מאוד. היום אני מתייחס לזה גם כאל שליחות אבל גם בצורך שלי לראות את הדברים בהבנה ובהכלה. בשארית של זה אני גם רוצה ליהנות על הבמה. אני שחקן וככזה יש לי צורך לשחק על הבמה".

 

מה מבדיל את ההצגה שלך מהצגות אחרות?

"קודם כל, אני לא שחקן שעומד על הבמה ואומר טקסט שלא אני כתבתי, ההצגה הזו היא שלי. כמו כן, זו התמודדות של שחקן מול קהל. אין לי עזרים, אין לי פרטנר להישען עליו, אין לי אפקט בימתי להיעזר בו. מה שאני עושה זה להתיישב מול הקהל ולזרום עם הסיפור. כל הצגה היא אחרת, תמיד אני מופיע במקום אחר ואפילו הכיסא שאני יושב עליו אחר. אני תמיד משתמש בכיסא של המקום בו אני מופיע. כמו כן, אין לי עוד תפקידים בתיאטרון, אז אני תמיד אומר בצחוק ששחקני תיאטרון אחרים מחליפים הצגות ואני מחליף קהל (צוחק). בנוסף לכך, בניגוד להצגות אחרות כמו 'גורודיש' שנכתבו על המלחמה, ההצגה הזו היא מסמך מלחמה לכל דבר. אני השחקן, אני החייל שלחם בשדה הקרב. מה שעבר עליי עבר על הרבה לוחמים ולכן זה הסיפור של כל אחד בעצם".

 

איך התחושות לקראת ההופעה בקאמרי ביום הזיכרון?

"מדיי שנה אני מופיע ביום הזיכרון, תמיד בשעת צהריים, ואני מאוד שמח שהשנה נעם סמל ועמרי ניצן הזמינו אותי להופיע בקאמרי. יש לי רומן מאוד ארוך עם הקאמרי: כשלמדתי בסטודיו של ניסן נתיב, הסטודיו היה ממוקם, בקו אווירי, מאתיים מטר מבניין הקאמרי הישן ברחוב פרישמן, וזה היה התיאטרון הראשון שביקרתי בו והסתובבתי בו מאחורי הקלעים. רוב השחקנים קיבלו אותי בסבר פנים יפות, והיה מדובר נפילים של אותה התקופה: אריה יצחק, זהרירה חריפאי, אברהם בן יוסף, אברהם חלפי ועוד הרבה שחקנים שאינם איתנו עוד. ב'טיפולים אחרונים', למרות שזו הייתה הצגה של תיאטרון חיפה, השתתפו שני נפילים נוספים של הקאמרי: יוסי ידין ז"ל ובתיה לנצט תיבדל לחיים ארוכים. בשבילי זו סגירה של איזשהו מעגל. עוד סגירת מעגל היא שנעם סמל היה מהראשונים לראות את ההצגה הזו בצוותא לפני עשרים שנה, ואני מקווה מאוד שהוא יבוא לראות אותה גם הפעם".

 

בתור מי שנלחם במלחמה, יש לך תקוות לעתיד?

"כשהסתיימה המלחמה, אני וחבריי היינו בטוחים שזו המלחמה האחרונה. גם בגין, אחרי השלום עם מצרים, אמר דברים דומים. אבל נראה שהגורל שלנו הוא אחר. כל כמה שנים פורצת עוד מלחמה ועוד מלחמה, עוד קטל ועוד הרוגים ולא רואים לזה סוף. אני מקווה, באופן אישי, שיום אחד נצא למלחמה על השלום ושנקטע את מעגל האיבה הזה".

 

לעמוד ההצגה "טאץ' ווד"



מערכות כירטוס וקופות - טיטאן | עיצוב ובניית אתרים - לופים