ריאיון עם נדב אסולין

"אני מקבל דרך הדמויות כנדב אישור לעצמי", אומר נדב אסולין, המשחק כיום בקומדיה "נשוי במנוסה" בתיאטרון הקאמרי. על יצירת הדמויות השונות, על היתרון שבאנונימיות וגם מה זה אומר להיות קומיקאי – בפנים

 

ציפייה ידועה מכל שחקן ושחקנית היא שכאשר רואים אותם בהצגה אחת, לא נרגיש שדמות זו והדמות שהם משחקים בהצגה אחרת משוחקות על ידי אותו אדם. לשחקנים השונים יש דרכים שונות למלא נאמנה את משימה זו, והפעם הבאנו לכם את נדב אסולין, המשתתף בימים אלו בקומדיה "נשוי במנוסה" בקאמרי, כדי לחשוף את הסודות שלו.

 

"בחזרות אני מנסה לחפש את המקום השרוט והלא מודע של הדמות, שהרי המקום המודע – שזהו הטקסט – קיים כבר. מאיפה היא פועלת, מה היא מנסה להסתיר", הוא מסביר. "אחרי שאני מוצא בה את כל האלמנטים האלה וממקם אותם בתוכי, אני מתחיל לנסות 'לאפר' ו'להלביש' אותה ולקחת אותה למקום לא צפוי. כך למשל, ב'קומדיה של טעויות' של שייקספיר, גילמתי את סוחר התכשיטים, והחלטתי לעשות איתו הומאז' לסרט הבורקס הישראלי. בהתאם נבחר לו מראה מתאים, של ערס עם 'צ'רצ'ראות'. אחרי הדמות הכל-כך מוחצנת הזו התחלתי לגלם את כץ ב'פופר' של חנוך לוין. כץ הוא כזה שלא רוצה להיות מעורב בכלום ולא רוצה להשאיר טביעות אצבע. מה שעשיתי היה לנסות לבטל את עצמי וכמה שיותר לנקות את עצמי, וכך יצאה דמות קסומה של מישהו שאין לו משקל בעולם".

 

ב"נשוי במנוסה" שכתב ריי קוני וביים אלון אופיר, נדב אסולין מגלם את סטנלי גן, שכנו המובטל של גיבור המחזה ג'ון סמית (שמואל וילוז'ני), נהג מונית לונדוני הנשוי לשתי נשים במקביל (לימור גולדשטיין ואנדריאה שוורץ), וכעת סודו מאיים להתגלות ולפוצץ את חייו המאושרים של ג'ון רק כי הוא רצה להציל זקנה משודדים.

 

מיהו סטנלי, בעצם?

"סטנלי הוא מובטל ומשועמם. כשהוא שומע על התקרית של ג'ון מבחינתו סוף סוף יש דרמה בשכונה, אז הוא יורד לשכנים שלו מתוך איזשהו רצון לחיות דרכם ולהכניס ריגוש לחייו. אז הוא חושף את הסוד, שג'ון נשוי לשתי נשים שלא יודעות האחת על השנייה שגרות זו מזו במרחק יריקה. למעשה, בזה שהוא עונה לטלפון בבית של ג'ון הוא מתניע את הקומדיה, כי הוא נותן לתקשורת את הכתובת של ג'ון. הוא כל הזמן פועל מהחרדה להציל את המצב, אבל הוא ממשיך לסבך את הדברים בגלל שהוא בטוח שהוא שקרן טוב כשבפועל הוא שקרן גרוע".

 

ומה עשית עם הדמות הזו?

"המחזה הזה הוא מה שנקרא 'קומדיית דלתות', וזו הפעם הראשונה בה אני משחק בקומדיה כזו. קומדיה כזו היא כמו מרשם מדויק, שלא משאיר הרבה מקום לחופש ויצירתיות, כי צריך לעבוד לפי מקצבים מאוד מדויקים. אלון אופיר, הבמאי, היה מאד קשוח איתנו לגבי חופש יצירתיות, אבל בזה הוא הצליח לדייק בהוראות היצרן, ריי קוני. בנוסף לכישרון הגדול שלו כבמאי, ולמלאי היצירתיות שבו, לא היה לי הרבה מה לעשות חוץ מפשוט להיות, חוץ ממקום אחד בו לקחנו חירות אומנותית ויצרנו נאמבר שלם של שירים ממחזות זמר תוך כדי קריעת עיתון".

 

הזכרת קודם את הפן החיצוני של הדמויות. מה המשמעות שלו בשבילך?

"התחפשות זה משהו שהייתי עושה מגיל נורא צעיר, אמא שלי תמיד מספרת שכילד רק התחפשתי והתחפשתי. אני נורא אוהב את הדבר הזה. אני נמצא עם מחלקת הפאות של הקאמרי בתיאום מושלם. זו אחת המחלקות המפותחות בארץ, בה הבנות שוזרות ומעצבות את הפאות בעצמן, וזה נותן לי את המקום לעוף. בכל פעם שאני בא עם דמות חדשה, הן שואלות אותי לאן אני רוצה ללכת איתה, ובכל פעם אני מנסה לדחוף את זה ביחד איתן למקום לא צפוי. כך נוצר ה'טיפוס' שסוגר לי את העבודה".

 

מה אתה אוהב בכניסה לכל הטיפוסים האלו?

"בגיל ההתבגרות הייתה לי תחושה שאני כל הזמן מאמץ קולות של אחרים או של דמויות שאני עושה ושאין לי קול משלי. הבלבול הזה הוא אחד הדברים שהביאו אותי ללמוד משחק, כדי לעבור איזשהו תהליך פנימי. בסוף הבנתי שהקול שלי מורכב גם מקולות אחרים, וזה עוד יותר דחף אותי לתחום של המשחק. באמצעות היכולת הזו לשחק טיפוסים שונים ועדיין להישאר עצמי, אני מקבל דרך הדמויות האלו כנדב אישור לעצמי".

 

מה עוד עוזר לך לגרום לקהל להאמין לך מחדש בכל דמות ודמות?

"כשהקהל בא לתיאטרון הוא יודע שאני משקר לו, שאני לא מי שאני, ואני בא בידיעה שהוא יודע, ולכן צריך לעשות את השקר הכי טוב כדי שהוא יאמין שזה כמעט אמיתי. כאן חלק ממה שעוזר זה ה'אנונימיות'. אני אמנם לא אנונימי לגמרי אבל אני גם לא מאוד מוכר, וזה נותן לי את החופש להיות כל מי שאני רוצה ולתת לקהל יכולת להאמין לכל מה שהוא רואה מבלי שיש לו ידע רכילותי עליי. כשהקהל מחזיק באינפורמציה אישית או רכילותית על שחקן, יש סכנה שהדמות שלו תתנגש עם מה שהקהל יודע על השחקן. ככה יוצא שאני נהנה מהיכולת למכור לקהל כל דמות מבלי שיקפוץ לו נדב באמצע עם כל מה שהוא יודע עליי".

 

יש גם גורמים חיצוניים שעוזרים בתהליך הזה?

"בטח. חלק ממה שעוזר לי בבניית העולם הפנימי של הדמות אלו הפרטנרים. אני מעדיף תפקיד פחות מוצלח עם פרטנרים מעולים מאשר תפקיד מעולה עם פרטנרים שאין לי איתם הקשבה ושלא מפרים אותי. הצגה היא כמו קבוצת כדורגל שעולה לשחק במגרש. זה לא משנה כמה כל שחקן בפני עצמו יהיה כוכב, השחקנים גם צריכים להתמסר אחד עם השני, ובלי זה מה שווה כל האירוע? הצגה היא לא רק אסופה של סוליסטים".

 

ואיך היו הפרטנרים ב"נשוי במנוסה"?

"נפלאים. שמחתי לקבל תפקיד כזה גדול ולעשות אותו לצד לימור גולדשטיין  שלימדה אותי שעל ידי שליטה ודיוק אפשר לעוף הכי רחוק ואנדריאה שוורץ שהיא  הנשמה ו ה'רוטב' בהצגה הזו; אלי גורנשטיין שהוא קומיקאי ענק שרק ממבט העיניים שלו אני נרגע ועידו מוסרי שהוא גאון בתחומו; עמית רייס שעושה תפקיד בונבוני לגמרי ואיוון לוריא שהוא בתחילת הדרך אבל הוא פרח ועוד יפרח, וכמובן וילוז'ני. אני מאוד שמח שפגשתי את וילו, שהוא שחקן ואדם נפלא, ועל זה שיש לי את האפשרות לשבת מתחת לעץ שלו וליהנות מצלו ופירותיו. הוא צנוע ונקי לחלוטין מאגו. זו הייתה חוויה מאוד מעצימה".

 

מה מיוחד בעבודה עם קומיקאים?

"המיוחד זה מה שהם. להיות קומיקאי זה לא משהו שלומדים, זה לא לחשוב בדיחות. זו זווית ראייה לגבי החיים שאדם נולד איתה, ככה הם רואים את החיים: עקום, אבל הם חושבים שהם נורמליים לגמרי".



"הוא מתניע את הקומדיה". נדב אסולין כסטנלי גן ב"נשוי במנוסה" "החלטתי לעשות איתו הומאז' לסרט הבורקס הישראלי". נדב אסולין (משמאל) כמוכר התכשיטים ב"קומדיה של טעויות" "יצאה דמות קסומה של מישהו שאין לו משקל בעולם". נדב אסולין ככץ ב"פופר"
מערכות כירטוס וקופות - טיטאן | עיצוב ובניית אתרים - לופים