גרסת השחקן - מיי פיינגולד

"אני נטענת מהבמה", אומרת מיי פיינגולד המשחקת במחזמר "שיער" בתיאטרון הקאמרי. שמענו ממנה על המסלול הבימתי הייחודי שעברה בדרך לקאמרי, כמה זמן לוקח להתארגן להצגה ואיך זה לרחף גבוה מעל הבמה

 

אני – אמא של אמילי.

 

אבל אני גם – עוד המון דברים.

 

ידעתי שאני שחקנית כש... – עוד הייתי בתיכון ולמדתי משחק בתור נערה. לא ידעתי מה לעשות עם האינפורמציה הזו, אבל ידעתי שאני רוצה לעסוק בזה.

 

תחנות בימתיות – לא למדתי בבית ספר למשחק, אני באה מז'אנר אחר של הבמה. אני התחלתי כמוזיקאית, זמרת ופרפורמרית. ההשכלה הבימתית שלי הגיעה מבמות בכל רחבי ארץ, והחלום תמיד היה להגיע לתיאטרון. שערי הקאמרי נפתחו בפניי בשלב מסוים, וזו הייתה הזדמנות לזרוח וגם ללמוד. כל הזדמנות לעבוד היא גם הזדמנות ללמוד מבחינתי. כבר ב"לילה לא שקט", מעבר לזה שכיכבתי במחזמר בקאמרי 1, הרגשתי שזה בית ספר לחיים בשבילי.

 

היום על הבמה – אני משתתפת במקביל ב"שיער" וב"קזבלן".

 

השראות תיאטרליות – לכל תפקיד יש את ההשראות שלו. אני שואבת השראה ממכלול מאוד רחב של דברים, לא רק משחקני תיאטרון או הצגות עבר שראיתי, אלא גם מהמון דברים שלא קשורים לתיאטרון. בכל דבר יש השראה, ולכל אחת מהדמויות יש השראות שנובעות ממקומות אחרים לחלוטין.

 

תפקיד נחשק – יש לי, אבל אני לא מדברת עליו. אני מאמינה באמונות טפלות, ואני מאמינה שאסור לפתוח את הפה, כי ברגע שאתה פותח את הפה אתה פותח איזשהו שער. בגלל זה אני לא מדברת בפומבי על תפקידים שאני מכוונת אליהם. מי שצריך לדעת יודע.

 

כשיורד המסך – אני אמא לילדה בת שלוש ואני רעיה, יש לי משפחה בבית. אז, אם מדובר על הצגת צהריים, כשיש מצב של כפולות (הצגה בצהריים והצגה בערב), אז בין ההצגות אני מיד הולכת לשחק בבובות ולהיות אמא לילדה קטנה. בערב, ממש באופן קבוע, אני פושטת מעצמי את הדמות שחייתי על הבמה ונוסעת חזרה הביתה לבעלי. יש לנו מין טקסיות כזו, אנחנו יושבים יחד על המרפסת ומדברים לתוך הלילה. באופן כללי, מה שאני עושה ברגע שהמסך יורד זה לחזור לחיים.

 

מוטו לבמה – אין לי מוטו, אבל יש לי טכניקה שאני מבצעת לפני שאני עולה לבמה. בניגוד לשחקנים שנטענים רבע שעה לפני שהם עולים לבמה כשהם הדמות עוד לפני שהם פסעו לתוכה – אני נטענת מהבמה. אני מנטרלת מחשבות לחלוטין, הרבה פעמים אני מזכירה לעצמי שכולנו חיידקים, שזו מחשבה שמכניסה אותי לנטרול, וברגע שאני פוסעת לתוך הבמה יש איזשהו קסם אנרגטי שמטעין אותי, ממש כמו סוללה. אני נותנת לבמה, מול אלף איש, להטעין אותי בכל פעם מחדש.

 

אמונות טפלות – כשאומרים לי דבר טוב שעומד לקרות אני דופקת על עץ, אני אומרת "חמסה, חמסה". יש לי גם סדר התארגנות לפני ההצגה שאני לא זזה ממנו מילימטר, אני מרגישה שלא אעלה מוכנה לבמה אחרת. ההצגה אורכת שעתיים וההתארגנות אורכת גם היא שעתיים, וסדר ההתארגנות שלי במהלכן חייב לחזור על עצמו, הוא חייב להיות אותו הדבר, אחרת אני מרגישה שאני עולה פחות מפוקסת או פחות מוכנה. זה סוג של שריטה אבל זה עובד.

 

כאמור, מיי משתתפת במחזמר "שיער" שכתבו ג'רום רגני וג'יימס ראדו וביים משה קפטן. המחזמר מספר על קבוצה של נערי פרחים בתקופת מלחמת וייטנאם והמחאה כנגדה. מיי, המגלמת את דיון, נדרשת במסגרת תפקידה ללא מעט אקרובטיקה ולוליינות, ובין השאר היא נתלית גבוה מעל הבמה.

 

איך החוויה הזו?

אם יש אדם על כדור הארץ שבאמת אפשר לאתגר אותו בלוליינות על הבמה זו אני, בגלל שאני מכורה לאדרנלין. עשיתי כמה דברים משוגעים בחיי, כמו לקפוץ בנג'י, לקפוץ ממטוסים ולעשות טיולי אקסטרים. זו אני, ככה שמאוד אהבתי את זה שהכוריאוגרף אביחי חכם אמר ביום הראשון לחזרות שאצלו לא אומרים "לא". קודם כל מנסים, ואם זה לא עובד אז משנים. באופן כזה אתה מגלה שאתה יכול לעשות יותר ממה שחשבת שאתה מסוגל, כי אמרו לך לעשות דברים משוגעים ואתה מגלה שזה קל ובגדר היכולות שלך. אם היו נותנים את האופציה להגיד "לא" הייתי אומרת שאני לא עושה את זה. בהפקה הזו אני נזרקת, עושה "הפכות", גלגולים, סיבובים, נתלית מלמעלה, דברים שאפילו בהגדרה שלי הם משוגעים לחלוטין והם התגלו לי כחסרי קושי לחלוטין. התלייה מלמעלה נראתה לי כדבר מאוד מפחיד לעשות. בפעם הראשונה שעשיתי על זה חזרה, יום לפני הבכורה, נתליתי מלמעלה ורעדתי, ופתאום עבר לי הרעד, הרגשתי נורא בטוחה שם למעלה. היום אני עושה את זה כאילו אני הולכת בפארק. אני מחכה לרגע הזה, אני מרגישה שאני מרחפת באוויר. כל דבר שנראה מפחיד בהתחלה מתגלה ככיפי בסופו של דבר. רק תיאטרון יכול לספק תחושה כזו.





מערכות כירטוס וקופות - טיטאן | עיצוב ובניית אתרים - לופים