גרסת השחקן - ליאור זוהר

"אם אתה בא שמח להצגה זה טוב לתפקיד, לקהל, לפרטנרים, למחזה, לבמאי", קובע ליאור זוהר, המשחק בימים אלו בהצגה "חולה אהבה בשיכון ג'" בתיאטרון הקאמרי. אתם מוזמנים לקרוא על חוגי הדרמה של טבריה, על משחק של משוגע ועל הטקסים השונים שהוא יוצר בכל הצגה

 

אני – שחקן.

 

אבל אני גם – אבא.

 

ידעתי שאני שחקן כש... – הגיע החוג לדרמה לטבריה. הייתי אז בכיתה י"א. עד אז לא היו בטבריה חוגי תיאטרון, וכשהחוג הזה הגיע התחיל סיפור אהבה גדול שנמשך עד היום – אהבה לתיאטרון, לבמה ולמשחק.

 

תחנות בימתיות – למדתי משחק בבית צבי. אני בוגר מחזור 1990, שזה מחזור יפהפה. שבע שנים אחרי זה נסענו קבוצה של שחקנים – ביניהם נתן דטנר, שרית וינו אלעד, עידו מוסרי, נתי רביץ – לניו יורק כדי ללמוד בג'וליארד (פרויקט של מיוזיקלס) אצל מורים מדהימים. זו הייתה חוויה מאוד חזקה. אחרי זה שיחקתי בהבימה, בקאמרי, וגם בהמון הפקות פרטיות, מסחריות, מחזות זמר. כך, עד שלפני כמה שנים יזמתי רעיון שהיה לי והפכתי אותו למונודרמה בפסטיבל תיאטרונטו, ואפילו זכיתי ב-2009. אז הבנתי שאני צריך לחזור לתיאטראות הגדולים ושנה אחרי זה נכנסתי לקאמרי עם "מעגל הגיר הקווקזי". היום אני חמש שנים בקאמרי ומאוד מאושר מזה.

 

היום על הבמה – "קזבלן", "כנר על הגג", "חשמלית ושמה תשוקה" ו"חולה אהבה בשיכון ג'".

 

השראות תיאטרליותזהרירה חריפאי, שהיא גם הסבתא של הבן שלי, אבל עוד לפני זה היא הייתה בשבילי מקור השראה. גם יוסי בנאי, שייקה אופיר וגדולים וענקים כמותם, שההתמסרות שלהם למקצוע הביאה אותם מאוד גבוה אמנותית, גם אם לא כלכלית.

 

תפקיד נחשק – התפקיד הבא, כמובן. אולי כדאי שזה שוב יהיה תפקיד דרמטי ולא קומי-מוזיקלי, כמו ב"חולה אהבה".

 

כשיורד המסך – זה תלוי. או שאני נוסע לשחרר בייביסיטר כי הילד שלי נמצא איתה, או שאני חוזר הביתה ורואה איזה פרק בסדרה מדהימה והולך לישון. לפעמים אני גם יוצא עם החברים מההצגה כדי להשקיט את האדרנלין. זה קורה יותר אחרי הצגות שהן חגיגיות, כמו פרמיירות.

 

מוטו לבמה – לפני הכל, הכי חשוב זה הקהל. שנית, תמיד תבוא שמח להצגה, גם אם זה תפקיד דרמטי שמצריך התפלשות בעפר. אם אתה בא שמח זה טוב לתפקיד, לקהל, לפרטנרים, למחזה, לבמאי. ולבסוף, אל תתייאש אף פעם, ייאוש זה לא לבמה. התמדה זה חלק מהמקצוע הזה.

 

אמונות טפלות – כל הצגה מחדש הן נולדות, בכל פעם משהו אחר. ב"חשמלית" יש רגע קטן ואידיוטי, שאני עוצר ועמוס תמם נותן לי כיף ביד ל"ביי", ממש בתחילת ההצגה. יש לי אמונה טפלה שאם היד שלו מתלבשת על היד שלי טוב אז ההצגה תהיה טובה ואם הוא מפספס אז היא תהיה מחורבנת. ב"קזבלן", עם אוסי בן יהודה, יש לנו סצנה עם כיסאות ומסמנים לכל אחד את הכיסא שלו. מבחינתי, אסור לנו להתבלבל בכיסאות, אז אני מסדר את הכיסאות של שנינו, כדי שאני אדע שהכיסא עם הכיתוב "אוסי" זה שלה וזה עם "ליאור" זה שלי. ב"חולה אהבה", לקראת הסוף, שנייה לפני שאנחנו עולים ללוויה האחרונה, תחיה דנון ואני מתחבקים לרגע. זה משהו שחייב לקרות, ואם היא שכחה אני מרים ידיים לפני שאנחנו נכנסים ואז אנחנו מתחבקים. זה משהו שאני מרגיש שאם הוא לא יקרה אז משהו יתחרבן, אז זה חייב לקרות. יש עוד כל מיני טקסים קטנים כאלה, שמולידים את האמונות הטפלות.

 

כאמור, ליאור משחק בהצגה "חולה אהבה בשיכון ג'" שכתב שבי גביזון (על פי סרטו מ-1995) וביימה עדנה מזי"א. ההצגה מספרת על ויקטור (שלום מיכאלשווילי), המתאהב בבחורה החדשה שמגיעה לעיר, מיכאלה (דנה מיינרט), ומפתח אליה אובססיה שמובילה אותו לבית המשוגעים. בהצגה, ליאור מגלם את דוד, אחד מאנשי השכונה של ויקטור, וגם את פסח, אחד המאושפזים בבית המשוגעים. בשלב מסוים בהצגה פסח מתפרץ ומשתולל.

 

איך היה בשבילך לבצע את התפקיד הזה?

קרה לי משהו מאוד מיוחד בתפקיד הזה. כשקראתי את הטקסט הבנתי מי זה האיש הזה ולאן זה צריך להגיע, ולא פחדתי מזה. עמרי ניצן אמר לי "לך, תיפגש עם עדנה על התפקיד הזה". זה היה מעין אודישן. אני חושב שעל הבמה היום אני עושה את התפקיד בשינויים מאוד קלים לעומת איך שעשיתי אותו באודישן. לפעמים זה קורה בתפקיד, זה כנראה משהו שנמצא בתוכך.





מערכות כירטוס וקופות - טיטאן | עיצוב ובניית אתרים - לופים