ריאיון עם חמיס אלשייח

מוזמנים לקרוא את סיפורו המרגש של חמיס אלשייח, המשחק את גברילה בהצגה "איבנוב" בתיאטרון הקאמרי – על הדרך שעבר הנה מדרפור, כיצד המשחק השתלב בה ומה הדמות שלו הייתה אומרת לו רק הייתה יכולה

 

אם צפיתם בהצגה "איבנוב" בתיאטרון הקאמרי, ייתכן שהבחנתם בדמות שתקנית אך כזו שלא ניתן להתעלם מנוכחותה. את הדמות הזו משחק חמיס אלשייח. חמיס הוא פליט מדרפור, אשר אביו הבריחו למצרים כשהיה נער, ומשם נאלץ לברוח לישראל לאחר שחיילים מצרים ירו בפליטים ששהו מול בניין האו"ם, וכיום הוא מחזיק כאן במעמד תושב ארעי. גם דרכו אל המשחק עוברת בכל התחנות הללו.

 

"כשהייתי ילד קטן השתתפתי בהצגה שעלתה בבית הספר שלי, בתפקיד השומר של הסולטן", הוא מספר. "בתפקידי הייתי צריך להגן על הסולטן מפני קבוצה של אנשים חמושים שרצו להרוג אותו. לקחתי את הקרב ברצינות והתחלתי לאיים בחרב. השחקנים מהשבט השני פחדו שאדקור אותם וברחו מהבמה בריצה. ההצגה עוד לא נגמרה אבל התלמידים והמורים התחילו למחוא כפיים בלי הפסקה. הייתי שיחת היום בכפר שלי ומאז התחלתי להשתתף בהצגות במסגרת בית הספר. מאוד אהבתי את המשחק, ראיתי המון סדרות וסרטים מצריים וראיתי גם סרטים אמריקאים והודיים. חלמתי להיות שחקן, אבל זה היה חלום שולי. כשהגעתי למצרים החלום הזה הלך והתעצם. רציתי ללמוד משחק אך מצבי הכלכלי לא אפשר לי, אז הייתי קונה מחזות וספרים שקשורים למשחק. היה לי מוכר קבוע בשוק רמסיס בקהיר, ויום אחד הוא שאל אותי אם אני שחקן, ועניתי לו 'הלוואי'. 'יש מורה סודני למשחק, אתה מכיר אותו?' הוא שאל אותי. אמרתי לו שלא, אז הוא נתן לי את הטלפון של המורה וכך הצטרפתי לקבוצת השחקנים שלו למשך שנתיים. כשהייתי במצרים גם כתבתי תשעה מחזות. כשנאלצתי לבוא לישראל שלחתי אותם לסודן והם שם עד היום".

 

ומה עשית כשהגעת לישראל?

"כשהגעתי לארץ הייתה לי מטרה אחת – ללמוד משחק. חיפשתי בתי ספר למשחק בערבית ולא מצאתי, אז נרשמתי לאולפן גורדון בתל-אביב ולמדתי עברית במשך שנה. לאחר מכן למדתי בתיאטרון החדר בניהולו של אמיר אורין, ולמדתי בסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין, במכינה ובשנה א' אבל לצערי הרב הוציאו אותי. לאחר מכן למדתי משחק מול מצלמה בשיטת צ׳בק אצל שחר רוזן".

 

איך הגעת לשחק ב"איבנוב"?

"דנה מיינרט ראתה אותי משחק בהצגה 'דרפור' בתפקיד חייל סודני שעלתה בסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין, והיא המליצה עליי. אני מודה לדנה ולעולם לא אשכח אותה, על כך שהביאה אותי לתיאטרון הקאמרי, התיאטרון הישראלי שכל שחקן חולם לשחק בו".

 

ההצגה "איבנוב" שכתב אנטון צ'כוב וביים ארתור קוגן מספרת על ניקולאי איבנוב (איתי טיראן), בעל אחוזה השקוע בדיכאון ובחובות, וכשחברת אשתו (הלנה ירלובה) נעשית בלתי נסבלת הוא הולך לחבריו, משפחת לבדייב (דודו ניב, עירית קפלן ודנה מיינרט). בהצגה, חמיס מגלם את גברילה, המשרת השתקן של משפחת לבדייב הנאלץ לסבול את רודנותה של אם המשפחה.

 

התפקיד של גברילה הוא תפקיד בלי טקסט. איך זה לשחק ככה?

"בגלל החוסר בטקסט התלבטתי בהתחלה האם להשתתף בהצגה. אסף פרידמן, עוזר הבמאי, אמר לי 'חמיס, זו הצגה מדהימה וקאסט מדהים. חבל שלא תיקח חלק בהצגה'. התייעצתי עם חברים וחברות והם אמרו לי שאני חייב להשתתף בהצגה. אם לא הייתי משתתף בהצגה הייתי מצטער וכועס על עצמי. אני חושב שלשחק בלי טקסט זה חזק, מלא עוצמה ועוד יותר דרמטי, כי אתה לא יכול לפתוח את הפה ולהגיד את מה שמפריע לך, מכל מיני סיבות ובגלל פחד מהאנשים שמנהלים את חייך, וזה קורה גם בחיי היומיום. אז כל הכעס, העצבים והתסכול מתבטאים דרך כל הגוף בצורה מוגזמת. קהל הצופים איתך בכל רגע ורגע, הקהל חי איתך, נושם יחד איתך, שאולי עכשיו תשבור שתיקה או שתעשה משהו ותסתום את הפה. זה שאין לדמות טקסט לא אומר שאין לה מטרה או יעד שהיא רוצה להגיע אליו. חוץ מזה, צ'רלי צ'פלין עשה קריירה אדירה מלשחק בלי טקסט".

 

איך הייתה העבודה עם ארתור קוגן?

"ארתור קוגן הוא אחד הבמאים המוכשרים ביותר שפגשתי מאז שהתחלתי את דרכי במשחק. הוא בית ספר שלם, שהדור הנוכחי והדור הבא ילמדו ממנו המון. מאוד נהניתי לעבוד איתו, זו זכות גדולה בשבילי לעבוד איתו. בהתחלה הוא אמר לי שאת גברילה לא מעניין כלום והוא לא מתרגש מכלום, גם לא מזה שצועקים עליו. אחרי שלוש חזרות בערך לא הרגשתי נוח עם זה. התלבטתי האם להציע לארתור שגברילה יהיה כמו כל אדם – צוחק, מחייך, כועס ומתרגש. באחת החזרות הצעתי לו והוא קיבל את הצעתי. כך, דמותו של גברילה הפכה לאנושית".

 

אם גברילה היה מדבר, מה לדעתך היה לו להגיד?

"אחרי שקראתי את המחזה, ראיתי שדמותו של גברילה מדברת אל כל פליטי אפריקה שנמצאים בארץ. היום יש בארץ הרבה מאוד פליטים מסודן ומאריתריאה, וחלק מהפוליטיקאים וחלק מהחברה הישראלית קוראים להם 'מסתננים', 'גנבים' ו'אנסים', שצריך לכלוא ולהחזיר לארץ מוצאם. בתוך כל זה לא נותנים לאף פליט לדבר בשמו או בשמם של פליטים אחרים כדי להדוף את ההאשמות או כדי להגן על עצמו. מפה לקחתי את דמותו של גברילה. גברילה הוא בדיוק אחד מהמוני הפליטים האפריקאים שנמצאים בארץ. גברילה עובד קשה מאוד – בין אם זה במסעדות, בשטיפת כלים או בעבודות כאלה ואחרות – ובכל זאת הסביבה מתייחסת אליו כמו לרובוט ושוכחים שהוא בן אדם. מהמקום הזה, אם גברילה היה מדבר הוא היה אומר 'לא בחרתי להיוולד אפריקאי משבט הזולו או משבט אחר באפריקה, לא בחרתי להיות פליט'. הליהוק של גברילה היה ממש במקום ובזמן, כשהחברה הישראלית מסתכלת על הבעיה שלנו, בעיית הפליטים. בתור גברילה יש לי אחריות כלפי כל פליטי אפריקה שנמצאים היום בארץ".



"חלמתי להיות שחקן". חמיס אלשייח (צילום: שמחה ברבירו) "לשחק בלי טקסט זה חזק". חמיס אלשייח עם שמחה ברבירו ותחיה דנון בחזרות ל"איבנוב" (צילום: איתי טיראן) "דמותו של גברילה מדברת אל כל פליטי אפריקה". חמיס אלשייח עם עירית קפלן בחזרות ל"איבנוב" (צילום: שמחה ברבירו)
מערכות כירטוס וקופות - טיטאן | עיצוב ובניית אתרים - לופים