דייוויד בילנקה בכיתה

ההצגה "הכיתה שלנו", שכתב טדאוש סלובודז'אנק וביים חנן שניר, מספרת על עשרה חברים לכיתה בפולין, מחציתם יהודים ומחציתם קתולים, ועל היחסים ביניהם עם פרוץ מלחמת העולם השנייה והפלישות הסובייטית והגרמנית לפולין. דייוויד בילנקה מגלם את דמותו של יאקוב כץ, אחד החברים היהודיים.

מה מצפה לקהל שיבוא לצפות בהצגה?
"הז'אנר שהמחזה משתייך אליו מכונה 'תיאטרון סיפור', שברובו מבוסס על דיווחים. הדמויות פונות באופן ישיר לקהל ומספרות על תחושות, רגשות, עובדות. הן מדווחות על הדברים בצורה מאוד יבשה ומנוכרת, ובחלקו הוא מבוסס על סצנות ריאליסטיות שפורצות לתוך הדיווחים, מעין סצנות אפיזודיות מצומצמות בהיקפן, אותן צריך לשחק באופן מלא. אנחנו מייבשים את הטקסטים ומשאירים את העבודה לקהל. אם אני מתאר בצורה אמוציונלית אני מרתיע את הקהל כי אני מחליט בשבילו מה הוא צריך להרגיש, אבל כשאני מדווח בצורה יבשה, כל צופה, עם עולם האסוציאציות שלו, לוקח את התיאורים לתוך העולם הפנימי שלו, וזה בעצם התיאטרון שאנחנו עושים. אנחנו מאפשרים לקהל לדמיין. הבמה מינימליסטית לחלוטין – יש רק כיסאות, שולחנות וכמה אביזרים כמו מעיל שמישהו שם – מה שעוד יותר מאפשר לקהל לקחת את הדברים שהוא שומע ורואה אל תוך העולם שלו, ממה שהוא מכיר מהבית, מהסרטים שהוא ראה, הוא יכול להמשיך לדמיין את זה. יש גם סצנות יותר ריאליסטיות, שבהן הקהל יכול להתרגש יותר ולחוות את מה שהשחקן חווה."

ואיך המשחק בז'אנר הזה בשבילך?
"זאת לא פעם ראשונה שאני משחק בתיאטרון סיפור, אבל מה שקשה בז'אנר זה שבתור שחקן אתה רוצה להזדהות עם מצבים, לתת לרגש לפעול, ופה היינו צריכים לאתר את המקומות שדווקא ההתחברות היא מסוכנת – כי היא מרתיעה את הקהל, מרחיקה אותו מההזדהות – ולייבש אותם, להסכים להיות מינימליסטי במשחק, כדי לאפשר לקהל לעשות את העבודה שלו. במקומות מסוימים אתה צריך להיות יבש ופתאום אתה צריך להיות בפול גז, במצב של רגש קיצוני, לעבור למשחק ריאליסטי, וזה דורש וירטואוזיות, קצת כמו בקרקס: רגע אתה מגלגל שניים-שלושה כדורים ופתאום זה שבעה כדורים. זה מה שאני הרגשתי כשחקן במסגרת התהליך."

המחזה מבוסס על מאורעות אמיתיים. עשיתם תחקיר לפני תחילת העבודה?
"כל אחד מאיתנו בא מעולמו הפנימי, עם הסרטים התיעודיים והעלילתיים שהוא ראה, ההרצאות שהוא שמע, האנשים שהוא מכיר. לא עשינו תחקיר, אבל מה שכן, יש ספר בשם 'שכנים', שעליו מבוסס המחזה. יש בו את העדויות של האנשים והתיאורים בו מזעזעים, אפילו יותר ממה שבמחזה. הספר הזה עבר בינינו וקראנו חלקים ממנו במשותף. אבל זה לא המחזה הראשון על הנושא."

אז מה מחדש במחזה?
"מה שחדש ומזעזע במחזה – וגילו שזה גם קרה בהרבה מקומות נוספים בפולניה – זה שקבוצה של אנשים, שעד לפני רגע היו, אני לא אגיד חברים, אבל חיו ביחסי שכנות טובה, זה לצד זה, קנו אחד אצל השני, מחליטים ברגע מסוים לעשות מעשה. אף אחד לא פקד עליהם לעשות את המעשה, הם עשו אותו על דעת עצמם. היה פה שטח אפור מאוד גדול שהם ניצלו בגלל אנטישמיות, איזושהי תסיסה פנימית שהתרחשה באותם ימים, ועוד כל מיני סיבות, כמו הישרדות וכו'. הפולנים הם בכלל עם שקשה להם מאוד לקבל, כי הם רואים את עצמם כקורבן. כל הזמן פולשים אליהם, אם אלה הסובייטים ואם אלה הגרמנים. לכן, כשהם ביצעו את ה'טיהור' בעיירות, היה להם קשה לראות את האחרים כקורבנות כי הם ראו את עצמם כקורבנות, ובאמת הם האשימו את הנאצים במעשים האלה. לקח להם המון שנים להודות בדברים האלה. זה מחזה מהפכני כי זה פולני שמודה בדברים האלה, גם מי שכתב את הספר הוא פולני."

בהצגה, בין השאר, שרים החברים לכיתה שיר ברוסית, שפה שלא כל השחקנים דוברים.

איך זה לשיר בשפה זרה?
"זה כמו לשיר בכל שפה, זה כיף. לקח לנו יותר זמן ללמוד, ויבגניה דודינה ואלכס קרול כל הזמן תיקנו אותנו בהגייה של המילים, אבל אנחנו מכירים את התרגום, אז אנחנו יודעים מה אנחנו שרים. זה שיר פרו-סובייטי, ואלכס שר במקביל אלינו את ההמנון הפולני ומציב קונטרה, בתור מי שנשאר להגן על הזהות הפולנית."

איך הייתה העבודה עם חנן שניר הבמאי ועם הקאסט?
"זה באמת היה תהליך מרתק. הסכמנו לא לדעת, כולנו. הסכמנו שיש לנו חומר טוב ביד. היה לנו איזשהו רעיון כללי, וגילינו וקילפנו עוד שכבה ועוד שכבה מהמחזה, פענחנו עוד רגע ועוד סצנה. עבדנו בצורה מאוד מפרגנת אחד לשני, בצורה של ניסוי וטעייה. גם חנן כל הזמן התעקש ועשה שיחות קבוצתיות, שאל מה כל אחד מרגיש לגבי סצנות ותמונות מסוימות, והיינו פתוחים ואמרנו לדעתנו מה טוב, מה דורש שיוף, מה דורש לטרוף את הקלפים מחדש ופתאום גילינו שיש לנו הצגה בידיים. זה היה תהליך שכל שחקן היה רוצה לחוות. גם כשהסקיצה הייתה בשלב מתקדם כל הזמן שינינו. יש סצנות בהצגה שבוימו תשע-עשר פעמים לפני שהן הגיעו לתוצר שהקהל חווה. אני מאוד מאמין בתהליך כזה, שאתה באמת בודק אותו ומנסה לראות לאן הוא הולך. הלוואי עליי רק תהליכים כאלה. חנן הוא מקסים בעיניי כי הוא מאפשר לשחקנים לעשות את העבודה. הוא לא אומר 'תצא משמאל, תבוא מפה', אלא שואל את השחקן מה הוא מרגיש. היו לו רעיונות וקווים כלליים לגבי סצנות ודברים מסוימים אבל הוא סמך עלינו. לפעמים הוא אמר 'בוא, תביים אתה' ופתאום היינו נזרקים לכל מיני כיוונים והוא היה הולך איתנו, ומצד שני סמכת עליו כי גם כשהוא אמר שהוא לא יודע הוא ידע מה עובד ומה הכיוון. אני חושב שאפשר לראות את זה בהצגה, שנוצר מעין אנסמבל, שאתה יכול להאמין שהשחקנים שלו הם באמת חברים לכיתה."

לעמוד ההצגה "הכיתה שלנו"



חזרות להצגה "הכיתה שלנו" בתיאטרון הקאמרי. צילום: דניאל קמינסקידייוייד בילנקה בחזרות להצגה "הכיתה שלנו". צילום: דניאל קמינסקידייוויד בילנקה בהצגה "הכיתה שלנו". צילום: דניאל קמינסקי
מערכות כירטוס וקופות - טיטאן | עיצוב ובניית אתרים - לופים