ארז ביטון על יצירתו

"הֵם אוֹמְרִים הוּא בְּוַדָאי מְחַבֵּר שִׁיר / הֵם לֹא אוֹמְרִים / אוּלַי דָּמָיו שׁוֹתְתִים בִּפְנִים"

מבחינתי שיר הוא סוג של דימום פנימי. מאז נערותי המוקדמת, בירושלים, נעשתה בי השירה כלבה רותחת, חייתי את המילים שבעבעו בתוכי. ימים שלמים הייתי מתהלך עם טקסטים שיריים. החוויה בבית חינוך לעיוורים הייתה של בדידות גדולה וחברות גדולה, וספיגה בלתי פוסקת של רשמים, בעיקר מוזיקליים. בהיותי כבן 23 פרסמתי שירים ברבעון "קשת" ובעיתונות יומית. לאחר מכן עברתי לאשקלון כעובד סוציאלי. במפגש שלי עם הסבל האנושי על כל גווניו כעובד סוציאלי, רכשתי איברים רגישים לזולת, וחמלה רבה שנספגו אחר כך לתוך השירים.

 

כל החומרים הללו נעשו מצבור להדף גדול שביקש לפרוץ מתוכי. כך באו השירים "דברי רקע ראשוניים" ו"זוהרה אלפסיה". קרה שם באמת נס פתאומי. החזרה שלי למטרופולין, לתל-אביב, יצרה את הבקע, את ההתנגשות הפנימית בין העולמות וכך נכתבו השירים "שיר קניה בדיזנגוף" ו"מה זה להיות אותנטי", בסערות נפש קשות.

 

תהליך הצמיחה שלי הבשיל בי יסודות של רגישות לירית שבאה לביטוי בכתיבתי השירית. שירת אמת יכולה לצמוח תוך מפגש עמוק עם מצבי חיים שונים ואני אומר כי כל סבל אנושי אינו זר לי ולכן אני מוצא בעצמי מרחב הכלה לכל רגש אנושי.

 

הורינו, עם הגעתם לארץ, נעשו דחוסים בהוויית הישרדות, למצוא פרנסה מיום ליום, ואנחנו בני הדור השני והשלישי נעשינו תעלת ביטוי לסבלם. אני מרגיש את עצמי כהמשך של אמא שלי ככלים שלובים – "בְּטַבּוּרִי תָּפוּר לחֲלוֹמֵךְ" – בתוך ארץ ישראל אמא שלי מסתכלת אחור, מתרפקת על הילדות שלה. ואילו אני בשירתי אמביוולנטי כלפי העמדה של אמי: מצד אחד ביטוי של ספיגה וחיבור ומן הצד השני, בהיפוך גמור, התרחקות והתנערות מאותה אם שרצתה להישאר תפורה בחלומה לכפר הולדתה בדרום מרוקו.

 

עצם הרשות שנתתי לעצמי לבטא את שבר ההגירה היה בזה יסוד חזק של איחוי, אבל תמיד נותרת אשמה כלפי ההורים שחייהם היו גדושי סבל. השימוש בביטויים בשפה היהודית-מרוקאית היה כרוך בשמחת התבטאות. הייתי כמי שמוצא שלל רב. כמי שמצא נוסחת פלא שמשלבת את שתי השפות, גם עברית וגם ערבית באותו משפט.

 

התרומה שלי למתן לגיטימציה עבור משוררים צעירים בדורות שאחרי הייתה הן בהבאה של יסודות משפחתיים אוטוביוגרפיים אל השירה העברית והן בהבאת חומרים מזרחיים ומרוקאים. אני נתתי לגיטימציה בכתיבתי לגאול ולפדות דמויות משפחתיות. השתמשתי בשירה שלי בביטויים פורצי דרך כמו "מנחה מרוקאית". זה לא היה דבר מובן מאליו. פריצת דרך יכולה להיות לפעמים שימוש בביטוי יחיד שקודם לכן נחשב בלתי רלוונטי לגמרי בספרות ובתרבות. למשל, השם "פרחה", הרגשתי צורך לכלול את השם הזה בשירי כי חשתי שהשם פרחה מקבל קונוטציה שלילית ובזויה בתרבות הישראלית וזה העליב אותי באופן אישי, כי סבתי קרויה פרחה. השם הזה מופיע אצלי בשיר "שמחה במלח" ובשיר "חתונה מרוקאית" ובשיר "שיר שבח לעוטי זיו הפנים". בשנת 1979, לקראת הופעתי הראשונה בטלוויזיה, הופעה מכוננת בתכנית "עלי כותרת", דיברתי על הכאב הגדול שיש לי בגין השימוש הקלוקל בשם פרחה.

 

שירת העיוורון שלי היא שירה ייחודית באוקטבות הרגשיות העזות שבה, המפגש האישי החשוף שלי עם עצמי הופך לליריקה מדויקת, מרוכזת ומזוככת הנוגעת ברבדי עומק מורכבים. הספר "נופים חבושי עיניים" נוגע בתשתיות של הזהות האישית שלי כאדם עיוור. למרות שהספר פותח צוהר למעמקי התחושות של אדם עיוור בנגיעה בכאב עד העצם, אני מאמין ששירים אלה הופכים לאספקלריה אוניברסלית בה כל אדם יכול למצוא את עצמו.

 

בימים אלה אני מרגיש צורך לרכז את שירי האהבה שלי בספר שאני קורא לו "שירי אהבות", שירים שהצטברו בי במהלך השנים. אני מרגיש שיש בי מטענים ייחודיים בריכוזים שונים של תחושה ורגש, וכשהם מבשילים לכלל ספר הם נושרים ממני ונעשים עצמאיים לצאת אל הזולת בפרסום שלם של ספר.



מערכות כירטוס וקופות - טיטאן | עיצוב ובניית אתרים - לופים