אייל שני על נשיות

את השף אייל שני רובכם מכירים מתכנית הטלוויזיה "מאסטר שף". לכבוד יום האישה הבינלאומי, הוא הולך להעביר בתיאטרון בקאמרי סדנה לנשות הקאמרי על העצמה נשית.

מה תעביר בסדנה לנשות הקאמרי?
"אני לא יודע. אני מגיע, אני קולט את האנרגיות ועולה על איזו נקודה. עוד שעה יש לי סרוויס ואני לא יודע מה התפריט שלי, אבל זה יהיה האוכל הכי נפלא בעולם. בשנייה האחרונה אני אבין מה אני עושה, זה יהיה עמוק, מזווית אחרת, מאיר עיניים, וכנראה שלא נדבר בכלל על נשיות. נדבר על עגבנייה, על שמן זית, וזה ייתן להן אור מאוד גדול על הכול, כולל על נשיות. עכשיו, כשאני חושב על זה, יכול להיות שאולי אני אעשה הרצאה על כרומוזום Y, להוכיח את הקופיות של הגבר ואת אי-נחיצותו. יש לי המון ידע על זה, על מה מפעיל גבר בתוך העולם. יש לי המון ידע שמנסה לעטוף את הכרומוזום הזה. אבל, אני לא יודע עדיין מה אני אעביר."

מה הופך אותך למתאים להעביר סדנה של העצמה נשית?
"יש לי הערצה עצומה לנשים. יש לי אשמה מאוד גדולה בהיותי שייך לזן של הגברים. אני יודע מה זה הזן הזה וממה הוא בנוי. אני יצאתי למסע של גבר מאוד פרטי בחיים שלי, מסע מאוד פרטי להתמודדות עם הכרומוזום הזה שעושה אותנו לגברים. הרבה אני לומד מהמטבח, מההתרחשויות, התרחשויות בתוך סירים, בתוך צמחים, בתוך בשר. אני צופה על זה כל החיים שלי ומגיע למסקנות. אני בן-אדם שמקיש על העולם: כשאני רואה תנועה בעלי כרוב אני מבין משהו על שפת האדם. הכול אצלי זה חומרי גלם לאותו הדבר. אני בסוף גבר שהולך כל החיים אחרי הזרע שלו. אני מיסיונר, אני מנסה לעשות שכפולים גנטיים של התורה שלי. אני מודע לתהליכים."

אייל שני הוא גם בעלה של מירי חנוך, המחזאית שעומדת מאחורי ההצגה החדשה שעלתה בתיאטרון הקאמרי, "דג מוסר", קומדיה שחורה המספרת על משפחה בורגנית שמנסה להסתיר מוות של עובדת זרה לא חוקית ובמקום זאת חושפת עוד ועוד סודות ושקרים.

הספקת כבר לראות את ההצגה?
"אני ראיתי כמה ראנים של ההצגה ואחרי זה הייתי בחזרה הגנרלית. בחזרה הגנרלית ישבתי והתגלגלתי מצחוק. השבוע ראיתי עוד פעם את ההצגה, והפעם לא צחקתי – בכיתי. היו לי כל הזמן דמעות בעיניים, הצחוק הזה הפך לבכי. זה כי בהתחלה חשבתי שזו הצגה שעוסקת במה שעובר מתחת לאדמה של משפחה, וזו הצגה שחושפת לפרטי פרטים את המבנה המשפחתי מול העולם באומץ ללא גבול. מירי עושה את זה באיזו מין תנועת ים רכה – הגלוי הוא לא בועט ונושך, הטקסט הוא נעים ואנושי ועובר דרך כל דבר אנושי. הוא מצחיק, הוא עצוב, ובתוך זה עוברים נחלים של לבה. אני חושב שזו אחת מתמונות המצב המדויקות שקיימות בעולם על המשפחה. כשראיתי שוב את ההצגה הבנתי שהמחזה לא עוסק בזה אלא במשהו יותר אלמנטרי – בגדולתה של האישה בתוך החיים שלנו, אישה שאוחזת משפחה. זה מוכיח שהחומר שממנו עשויה האישה זה החומר היחיד שיכול להחזיק משפחה. זה עובר דרך כל הגיהינום שבעולם, וזה מכריח אדם ללכת בדרכים שהוא לא היה הולך בהן אם לא היה לו הכוח הנשי להקדיש למשפחה, ואז זה מגיע למקומות איומים. משפחה זה גוף מאוד קשה להחזקה בחיים שלנו, בתרבות שלנו, ובהצגה אתה רואה לפרטי פרטים איך האישה עושה את זה. כל זה נמצא בחדר של תיאטרון, באולם, והיופי בתיאטרון זה שיכול להיות בו עולם שלם של חיים שמוצג בהצגה, מציאות נפרדת שהיא אוטונומית לגמרי, עולם שמתקיים בתוך עולם. זה פרטי פרטים, פרטי נשימה, פרטי דיבור, אור, מוטיבציות, כל מה שקיים בחיים."

היה לך איזשהו מקום בתהליך הבנייה של ההצגה?
"כשפגשתי את מירי אמרתי לה 'באשר תלכי אלך אחרייך'. היא מרתקת אותי מהרבה כיוונים, ואחד מהכיוונים שהיא מרתקת אותי בו זה תהליך היצירה וההתבוננות שלה. היא עשתה את היצירה המוגמרת וקבעה את הרעיון, היא יצרה את הדמות הנושמת שבעקבותיה יש את ההצגה. אני עזרתי לה מאוד בליטושים, להביא את זה לתוך האמירה המזוקקת, בניסיון ליצור קריסטל. זה לא אני במובן של אני, אלא היכולת שלי לחדור לתוכה, להיות היא, להיות בה עוד קול שלה. אני בא לזה בלי שום אגו, אני בא לשרת את היצירה הזו שהיא עשתה. מכיוון שאני אדם קיצוני מאוד אני לא יכול לשבת על גדרות, ובשלב הראשוני של עיבוד הטקסט היו מלחמות עזות על מילה ופסיק. בשלבים יותר מאוחרים היו לנו ויכוחים על התפאורה, על תאורה, על מוזיקה, על דיקציה. הרי מחזה זה יצירה אינסופית שלא אמורה להיגמר לעולם. אתה יכול לחיות 70 שנה עם מחזה, לתת לו עוד זיקוק, אבל יש איזה רגע שיש דד ליין להצגה והוא מקפיא את מה שהגעת עד אליו. עד אז יש מאבק מאוד גדול להצללה, מהמילה צלול, של הסיפור."

לעמוד ההצגה "דג מוסר"



אייל שני. צילום: פיני סילוקאייל שני. צילום: אפרת ליבנהאייל שני בתכנית מאסטר שף. צילום: עירא קרקובסי
מערכות כירטוס וקופות - טיטאן | עיצוב ובניית אתרים - לופים