ריאיון עם דן שפירא

דן שפירא על "הכיתה שלנו"

 

איך זה לשחק רוצח יהודים? במה שונה "הכיתה שלנו" מהצגות שואה אחרות? מה הניב המפגש בין שחקני הקאמרי לבין שחקני הבימה? דן שפירא עם כל התשובות

 


המחזה "הכיתה שלנו" מאת טדאוש סלובודז'אנק, שזכה בקופרודוקציה של הקאמרי והבימה לבימויו של חנן שניר, מתאר את קורותיהם של עשרה חברים לכיתה בעיירה בפולין – מחציתם יהודים ומחציתם קתולים – החל משנות העשרים, דרך מלחמת העולם השנייה והשואה, ועד לשנות האלפיים. אחד המשתתפים בהצגה הוא דן שפירא, המגלם את זיגמונט, אחד החברים הקתוליים בכיתה.

 

מיהו זיגמונט?
"זיגמונט הוא האדם הכי בודד במחזה. אין לו אף חבר אמיתי, שלא לדבר על אישה מתוך בנות הכיתה, ולכן הוא לוקח הכול בכוח או במוח. אצלו הכול זה אינטרסים, כמו משחק שחמט, ויצר. הוא יקריב כל אחד, גם את חברו הטוב ביותר, על-מנת לשרוד. הוא בוגד בכולם – בפולנים וביהודים. הוא עולה גבוה מאוד בהיררכיה על חשבון אחרים ומצליח לצאת כמעט מכל סיבוך ומצב כשידו על העליונה. רק מדבר אחד הוא לא באמת יכול לברוח – מהכאב העצום שההדחקה האיומה של מעשיו יצרה בו. כשהסכר הזה נפרץ עם מות בנו, זה עולה על גדותיו וזה בלתי ניתן להכלה, אלא באמצעות הגאולה שבעזיבת החיים".

 

איך זה לשחק מישהו כזה, ועוד אנטישמי?
"החוויה שלי, כיהודי המשחק את רוצח היהודים, יוצרת רגש אמביוולנטי ביותר. לדוגמה, יש קטע במחזה שאחת הדמויות מבקשת מהיהודים לעבור לשורות האחרונות כדי שהנוצרים יתפללו מקדימה. זו, כמובן, רק ההתחלה של האנטישמיות. תמיד הרגע הזה צובט לי בלב כאדם וכיהודי, אבל אני הרי משחק נוצרי – אז אני צועד קדימה אל התפילה ו'הולך על זה'. כך גם באונס וברצח. הנקודה הזו יוצרת איזה מתח פנימי לאורך כל ההצגה, ביני כאדם לבין הדמות שאני מגלם, ואני רואה את זה גם אצל השחקנים ה'פולנים' האחרים. המתח הזה יוצר עניין בגילום התפקידים, ואכן כשהיה פה המחזאי הוא אמר שהפתיע אותו שהפולנים אצלנו מעוררים יותר חמלה – עד כמה שאפשר, אם בכלל – מאשר בכל הפקה אחרת שראה בעולם".

 

ואיך מתמודדים עם מעשים כמו אלו שזיגמונט עושה?
"כשחקן אתה לא יכול לשפוט את הדמות שלך, אתה חייב למצוא נקודות חיבור והזדהות, לא משנה כמה קשים ובלתי נתפסים מעשיה. מה שמקל על כך זה שהמחזה כתוב בצורה של עדויות ושל תיאור המאורעות מפרספקטיבה של זמן, כך שהדבר מאפשר גם להיות נוכח בזמן הפעולות עצמן, אך יחד עם זאת להרגיש, שנים לאחר המעשים, רגשות שונים – אשמה, כעס, געגוע וכדומה. בקריאה הראשונה שלי את המחזה, בכלל רציתי לשחק את ולאדק, פולני אחר שמציל את רחלק'ה היהודייה במהלך המלחמה. היום לא הייתי מחליף את זיגמונט, זה תפקיד מעניין ומורכב ואני שמח על ההזדמנות שניתנה לי לגלם אותו".

 

איך הייתה העבודה עם חנן שניר?
"לחנן צורת עבודה מאד מיוחדת וחכמה. הוא השרה עלינו מהרגע הראשון תחושה שאנחנו יוצאים יחד למסע ולמשימה משותפת, ושמה שאנחנו עושים הוא חשוב וגדול. הוא הקרין ביטחון ושקט פנימי לאורך כל הדרך וידע להקשיב לשחקנים שלו ולהרגיש אותם, ויחד עם זה לכוון אותם בצורה מדויקת לדרך שבה בחר. בנוסף לזה הוא הצליח לאורך כל תקופת החזרות לשמור על חיוך והומור – למרות או בגלל סוג החומר – ועל תחושה של יצירתיות ואתגר משותף. אני חושב שהצורה בה חנן מתנהל מעניקה לנו השחקנים הרבה כוח ואמונה, שמשאירים אותנו מגובשים ומלוכדים. זה התחיל בימים הראשונים לחזרות בשיחות במעגל או במשחקי חברה, ונמשך לאורך כל הדרך, כשהמטרה הייתה ליצור אחדות ופתיחות בקבוצה. בסופו של דבר חנן אכן הצליח לעשות מאיתנו 'כיתה' על כל המרכיבים שבה, כאשר הוא סוג של במאי/מחנך/חבר לכיתה. היה לי לכבוד ולעונג לעבוד איתו, הן כבמאי והן כאדם, למדתי ממנו המון, ואני משוכנע שאני מדבר כאן בשם כל אחד מעשרת השחקנים".

 

ואיך המשחק עם הקאסט שאיתך?
"הקאסט הזה הוא מתנה. כל אחד מהשחקנים הוא כישרון גדול בפני עצמו, וכל אחד יכול לשחק תפקיד ראשי ש'סוחב' את ההצגה על גבו. כאן יש מקרה מיוחד שבו העוגה מתחלקת שווה בשווה בין עשרה אנשים, וכאשר אחד מהם מקבל את הנתח שלו של העוגה, הוא אוכל אותה בכזו אהבה וכישרון, כך שסך הנתחים של כולם יוצר עוגה שלמה טעימה, שהיא למעשה התפקיד הראשי. בנוסף, כיוון שכולנו נמצאים לאורך כל ההצגה על הבמה, אנו זוכים לעבור את החוויה יחד מתחילתה ועד סופה. אנחנו יוצאים להפלגה בלב ים ללא הפסקות, למעט הפסקה קטנה אחת שגם הקהל מקבל. אנחנו מביטים זה בזה, מרגישים זה את זה, תומכים וסומכים, וגם מבלים יחד לעיתים לאחר ההצגה".

 

איך המפגש בין שחקנים של הבימה לשחקנים של הקאמרי? יש שוני?
"ממש לא. אחרי בערך שבוע של חזרות החומות נפלו, והיום יש בעיקר הרבה אהבה בצוות שלנו, גם אחד כלפי השני, וגם כלפי ההצגה".

 

במה ההצגה הזו שונה מהצגות אחרות שעוסקות באנטישמיות ובשואה?
"עצם זה שהמחזה נכתב על ידי מחזאי פולני מעניק ממד נוסף ליצירה המורכבת הזו, מאחר שהביקורת שלו היא בראש ובראשונה על עמו שלו, העם הפולני, אשר ביצע אז זוועות בלתי נתפשות כלפי העם היהודי. הדבר יצר מורכבויות ורגישויות אצל כל הדמויות, גם הרוצחים הפולנים וגם היהודים, בצורה שלא באה לידי ביטוי במרבית יצירות האמנות הקשורות בנושא. בנוסף, העובדה שהמחזה מלווה את עשרת החברים מילדותם באותה הכיתה, דרך התבגרותם ועד למותם בגילאים שונים, גורמת לכך שנרקם דיאלוג מאד ייחודי בין הילדים שהם היו – ושתמיד יישארו באיזה אופן, גם בעיניי עצמם וגם בעיניי הצופה – לבין התנהגותם כבוגרים, והדברים הנוראים שעשו אחד לשני כאנשים מבוגרים. זהו מחזה יפהפה בעל ערך מוסף, שהוא מעל לתיאטרון או לכל דבר רציונלי אחר, ויחד עם זה כל כולו – תיאטרון".

 

מה הקהל יכול לקחת איתו מההצגה חוץ מלקחים על שואה ואנטישמיות?
"אני חושש שאנשים יבחרו לראות את ההצגה הזו כסיפור ההוא על העיירה ההיא בתקופה ההיא, וזה יהיה פספוס. הבנאליות של הרוע, הקלות הבלתי נסבלת בה אנו כחברה משתמשים באלימות, גזענות, שנאה, זו הנקודה עליה צריך לשים את הדגש. נכון, אנחנו בתקופה אחרת היום, ובכל זאת השורש עדיין קיים אצלנו כבני אדם. היצר הרע נמצא שם כל הזמן, וחייבים ללמוד לשלוט בו ולנצח אותו, אחרת אין לנו באמת זכות קיום. כל יום אנו פותחים עיתון וקוראים על עוד רצח, אונס או התעללות. התיאטרון תפקידו להביא סיפור מסוים והצופה תפקידו להמשיך את הסיפור באמצעות דמיונו ובאמצעות רגשותיו, ולתת לזה להדהד אצלו לתוך סיפורים אחרים משלו. כולי תקווה שאלו שיצפו בהצגה יסיקו מסקנות שמעבר לאותו סיפור בלתי נתפש שהתרחש אז בעיירה בפולין – ויתבוננו פנימה איפה אפשר לנהוג אחרת עם הזולת. אם זה יקרה, הרי שהתיאטרון הישראלי יגשים את אחד מתפקידיו החשובים".

 

לעמוד ההצגה "הכיתה שלנו"



דן שפיראדן שפירא בזמן החזרות להצגה "הכיתה שלנו"ההצגה "הכיתה שלנו"
מערכות כירטוס וקופות - טיטאן | עיצוב ובניית אתרים - לופים