אשמה קולקטיבית

הכיתה שלנו“ הוא סיפור מזעזע על יחסים סבוכים בין פולנים ויהודים במאה העשרים, אשמה קולקטיבית, אמיתות שאיש אינו מעוניין בהן, והיסטוריה שאי אפשר לשפוט אותה, לשנות אותה או להסביר אותה

המקרה שארע בידוובנה תואר בפרטים על ידי היסטוריונים ועיתונאים. למה בנוסף הוא זקוק גם למחזה?

לספרות, ובעיקר לתיאטרון, יש מטרות אחרות מאשר לטפל באמת היסטורית או קרימינלית. במחזה 
“הכתה שלנו“ שמתרחש ביידוובנה, המילה 'משי' בפולנית היא Jedwab (ידוואב), כלומר המשמעות של שם העיירה הוא נגזרת של המילה משי. שם העיירה שבה נטוע הסיפור עולה במחזה רק בהקשר לצעיף שכורך על צוארו המפקד הנאצי, ומאוחר יותר על ידי אחת הדמויות שמנסה לחקות אותו.


אני לא עוסק בארועים היסטוריים, למרות שאני שואב את החומרים שלי ממקורות עיתונאיים, משפטיים ואקדמיים. מטרתי העיקרית היא לשאול: למה מה שארע בקיץ של 1941, לא רק בידוובנה או בראדזילוב (ובאופנים שונים בעשרות עיירות פולניות), מענה אותי כל כך? המצוקה שלי ביחס לנושא היא הדבר שאני רוצה לחלוק עם הקוראים או הצופים בהצגה.


במחזה שלך אנחנו רואים מעשי גבורה ומעשים שפלים משני הצדדים, הפולנים והיהודים. יש פולנים אנטישמים ורוצחים אבל יש גם יהודי תאב־נקמה, איש המשטרה החשאית. האם ניסית לעשות את הטעונים ההסטוריים שקולים, לכתוב מחזה שהוא פוליטיקלי קורקט?
אני לא מתייחס אל מחזה כאל מתכון. הוא לא אמור להיות טעים. לא התכוונתי להיות אובייקטיבי וגם לא לרצות אף אחד במושגים עיתונאיים. אני מנסה לחשוף את המכניזם של טרגדיה שהשפיעה על אנשים שבזמן ובמקום מסויים מצאו עצמם בצומת של צירוף מקרים ייחודי, המורכב מיחסים חברתיים ופסיכולוגיים, בתחומי ההיסטוריה האידאולוגיה והדת. אני מנסה לתהות על המצב האנושי בתוך צירוף המקרים הזה, שהוליך לפשע, לנקמה ולסבל. “עין תחת עין“ לא מסביר את כל מה שמנחם עושה כאיש המשטרה החשאית. ההרג, הסגרת האשה שהצילה אותו, השנאה העצמית שלו, לא מסבירים את הפחד, את רגשות האשמה. בדיוק כפי שהאנטישמיות של הדמויות האחרות – אם במובן הגזעני או הדתי – לא מסבירה אונס, או שריפת אנשים חיים, או טבח. והתאווה להשתלט על הנכסים של הקורבנות אינה מספיקה. בשביל התובע – כן. גם שביל השופט. אבל להם יש שדה שיפוט מצומצם. למי שכותב אין. מחזאי חייב לשאול למה זה קרה? למה הדברים הסתיימו כפי שהסתיימו? במי האשם?


האם אתה מאמין בעצמאות השיפוט המוסרי של אנשים, או שהם נופלים קורבן לנסיבות ההיסטוריות, החברתיות, והפסיכולוגיות?
אחד אינו קיים בלי השני. הבחירה מחוברת לצורך, הגורל לחופש. בתוך ניגוד זה נמצא המסתורין של הקיום. זה בולט בעיקר בתיאטרון מפני שהתיאטרון נוצר כדי לאפשר לאנשים לדבר על מהות החופש ומשמעות הגורל. שחקן עושה צעד על הבמה, וזו החלטה שלו. אבל ברגע שאנחנו שואלים למה הוא עושה את הצעד הזה? מנין הוא בא? לאן הוא הולך? עלינו להגיע לאיזו שהיא הכרעה ולהשיב על כך.
“הכתה שלנו“ שואל שאלות על חופש וגורל שכל צופה באולם, המזדהה באיזו שהיא דרך עם כל אחת מהדמויות, חייב לענות על כך, או לפחות לנסות לשער מה היה הוא עצמו עושה אילו נמצא באותו מצב. אני לא מתכוון לעזור להם. להיפך, אני אשתדל שהתשובה תהיה קשה ומורכבת עד כמה שאפשר... 

אני לא מאמין במצפון נקי. אני מאמין בכאב, בסבל, ובבניה מושקעת של מודעות עצמית; בדרמה,  בארכיטקטורה, ברפואה. לא בתחום האידאולוגיות שרוצות לתת בידינו נשק להשפיל ולנדות אחרים.


איפה מתחיל הסיפור של “ידוובנה“?
אני לא יודע איפה הוא מתחיל. אני יודע איפה הוא לא נגמר. 

לעמוד ההצגה "הכיתה שלנו"



תמונה מתוך ההצגה "הכיתה שלנו". צילום: דניאל קמינסקיתמונה מתוך ההצגה "הכיתה שלנו". צילום: דניאל קמינסקיטדאוש סלובודז‘אנק. צילום: polinst.hu
מערכות כירטוס וקופות - טיטאן | עיצוב ובניית אתרים - לופים