ארתור קוגן מביים מאניה דיפרסיה

רגע לפני שההצגה "איבנוב" של אנטון צ'כוב עולה בתיאטרון הקאמרי תפסנו לשיחה קצרה את הבמאי ארתור קוגן. שמענו ממנו על היחס לצ'כוב בישראל, על התחושות לקראת הבכורה ואיך אפשר לקרוא לסיפור כל-כך עצוב "קומדיה" | צילום: שמחה ברבירו

 

ב-1887 פנה פיודור קורש, הבעלים של תיאטרון קורש המוסקבאי, אל אנטון צ'כוב – אז עוד מחזאי בתחילת דרכו – וביקש שיכתוב לו קומדיה. צ'כוב כתב בעשרה ימים מחזה בארבע מערכות, "איבנוב" שמו. המחזה מספר את סיפורו של ניקולאי איבנוב, בעל אחוזה אשר שקוע בחובות על סף פשיטת רגל ונשוי לשרה, אישה יהודייה שהתנצרה למענו וכעת נאבקת במחלה סופנית. למרות הרקע הטראגי, המחזה בעל העלילה הנ"ל זכה מצ'כוב לתואר "קומדיה".

 

"כן, זו קומדיה. קומדיה אנושית ולא קומדיית דלתות", קובע ארתור קוגן, הבמאי של הפקת המחזה שתעלה השבוע בתיאטרון הקאמרי. "אין פה סיטואציות של תקרה מתמוטטת או מישהו שמחליק על בננה, אלא קומדיה שנובעת מעצם היותו של האדם ישות אבסורדית שמכילה בתוכה גם את הטרגי וגם את הקומי שבחוויה האנושית. כשקוראים את צ'כוב מנקודת הראות הזאת זה נורא מצחיק: העליבות של האנשים האלה, הפעולות המגוחכות שלהם למען הגשמה עצמית, האימפוטנציה הקיומית שלהם היא הדבר שמצחיק ומנחם אותנו. מי שהיטיב להבין את צ'כוב והיה מושפע מאוד מהאיכות הקומית הזאת היה לא אחר מאשר חנוך לוין, שהפליא לזקק במחזות שלו את הפן האבסורדי והמצחיק באומללות האנושית".

 

אבל בכל זאת, השתלשלות העניינים במחזה נשמעת קצת מדכאת
"נכון שיש סצנות שמבטאות ומשקפות את עולמו הרגשי המדוכא של איבנוב, אבל הן תמיד כתובות באופן מפוכח ואירוני, סביבן ארג צ׳כוב תמיד סיטואציות קומיות שניזונות מהמגוון האנושי המרתק של הדמויות שמקיפות אותו. בצדק רב צ'כוב התעקש שזו קומדיה ואפילו משך את המחזה והפסיק את החזרות באחד התיאטראות המוסקבאים, כיוון שהם פירשו את המחזה באופן חד-ערכי, הלכו למקום המלודרמטי והטרגי והתעלמו מהצד הסאטירי והשנון שקיים במחזה".

המחזה באמת מתאר כל-כך טוב את החוויה האנושית?
"כשקראתי את זה במקור, זה נראה לי כאילו זה נכתב עלינו, על הבעיות שלנו כחברה מערבית, מודרנית. לדוגמא: הדיכאון הקליני שאיבנוב סובל ממנו. גם בימינו כדורים לא תמיד עוזרים. מבחינה סטטיסטית כמות ההתאבדויות לא פחתה בגללם. בני אדם לא ניצחו את העצב, הדיכאון. לא פתרו את שאלת הקיום, ולא מצאו את סוד האושר. גם המחזה אגב, כתוב כסובל ממאניה-דפרסיה – סצנה מלודרמטית רגשית מתחלפת בסצנה קומית לחלוטין. המחזה הוא שיקוף למצבו הנפשי של איבנוב".

 

בוא נחזור להתחלה: מה גרם לך לרצות להעלות את המחזה?
"קודם כל כי צ'כוב הוא אחד המחזאים הכי טובים שידעה האנושות, הוא ללא ספק בחמישייה הפותחת. אבל, משום מה המקום שלו נעדר מהתיאטרון הרפרטוארי הישראלי. מעלים אותו הרבה בבתי ספר למשחק, אבל הוא צריך להיות אורח קבוע בתיאטרון הרפרטוארי, יחד עם שייקספיר ושאר החברים. היחס לצ'כוב, גם מבחינת הקהל וגם מבחינת התיאטראות, אינו מוצדק, שכן הוא נתפס לרוב כארכאי ואנכרוניסטי. התרגומים החדשים אמנם עושים איתו חסד גדול, אבל אין מספיק כאלו, והתרגומים הישנים הם כבדים מאוד וכמעט לא דבירים. מתייחסים אל צ'כוב באיזו יראת כבוד לא אנושית, וככזה אי-אפשר לשחק אותו, כי אנשים לא מתנהגים ככה ולא מדברים ככה, וכשקוראים את המקור רואים אנשים עם בעיות וקונפליקטים שמדברים בשפה יומיומית. הגיע הזמן לתרום את החלק שלנו ולתרגם ולעבד אותו מחדש ולהאיר גם מחזות פחות מוכרים שלו כמו איבנוב. כשאני אומר 'החלק שלנו', אני מתכוון איתי טיראן, השותף המלא למלאכה המפרכת והמענגת של התרגום והעיבוד, ושגם יגלם את דמותו של איבנוב בהצגה".

 

איך נראתה מלאכת העיבוד?
"זהו אחד המחזות הראשונים של צ'כוב, והוא נכתב בסגנון כמעט נטורליסטי, שהיה בגדר חידוש אז, אבל היום הסגנון הזה נראה טיפה מיושן ומקשה על התפתחות עלילה דרמטית רציפה. ניסינו לפתור את הבעיות האלו בעיבוד שלנו על ידי הידוק העלילה ובאמצעות חיבור או הזזה של סצנות. עדכנו במידת מה את השפה והוצאנו סממנים תקופתיים מהטקסט כדי להעביר אותו באופן אורגני אל המאה ה-21. צ'כוב כתב שתי גרסאות של המחזה, שתי גרסאות דיי שונות אבל עם קו מתאר דיי זהה. ניסינו למזג בין שתיהן, לדלות פנינים דרמטיות מכל גרסה וליצור עיבוד אחיד וקולח. יחד עם זאת, חשוב לציין שהעיבוד שלנו צמוד ב-95 אחוז לטקסט המקורי של שני המחזות".

 

ההפקה הנוכחית כוללת קאסט מרשים של שחקנים, איך הייתה העבודה איתם?
"זהו צוות שחקנים סופר מוכשר וסופר מקצועי", אומר ארתור. "אלו אנשים שיודעים לעבוד יחד וגם להביע את האינדיבידואל שלהם בתוך הביחד הזה, שזה לא מובן מאליו. הם התחברו מאוד לדמויות ולמחזה וניכר שהעסיס הצ׳כובי מפרה אותם ומגרה להם את בלוטות היצירה. הם כל הזמן מעמיקים, בודקים ומייצרים עוד ועוד תובנות. הם תוססים וחסרי שקט ומנוחה. הבדיחה הקבועה שלי בחזרות היא שהבאתי ריטלין בשבילם כדי שהחזרה תהיה רגועה".

 

פחות משבוע להצגה הראשונה. איך המרגש?
"השבוע האחרון הוא השבוע הקריטי, בו הכול מתחיל להתמזג ליחידה אחת על כל מרכיבי ההצגה – תפאורה, תלבושות, תאורה, מוזיקה וכל השאר. כדרך הטבע זה השבוע הכי מלחיץ, אז הנה המרגש – לחוץ ומרוגש. אבל, עושה את עצמי שלא."



מערכות כירטוס וקופות - טיטאן | עיצוב ובניית אתרים - לופים