ריאיון עם אלון אופיר

"הילדות הופכת לכר פורה של רעיונות", אומר אלון אופיר, הבמאי של הקומדיה "נשוי במנוסה" שתעלה בקרוב בתיאטרון הקאמרי. ריאיון על זוגיות, סודות ושקרים

 

בחודש הבא תעלה בתיאטרון הקאמרי הקומדיה "נשוי במנוסה" שכתב ריי קוני. הקומדיה מספרת על נהג מונית לונדוני (שמואל וילוז'ני) המנהל נישואים כפולים לשתי נשים שונות (לימור גולדשטיין ואנדריאה שוורץ), מבלי שהאחת יודעת על רעותה. הוא אוהב מאוד את שתיהן והן אוהבות אותו ונראה שיהיה אפשר להמשיך לנצח עם החיים הכפולים, אבל אז הוא מציל זקנה ברחוב משודדים, מה שמכניס לתמונה את המשטרה ומאיים לחשוף את חייו הסודיים והלא חוקיים של גיבורנו.

 

מי שמביים את קומדיית המצבים המטורפת הזו הוא אלון אופיר. לאלון יש ניסיון עשיר בבימוי קומדיות מסוגים שונים, ובין הקומדיות שביים ניתן למנות את הפארסה "קיזוז" של התיאטרון הקאמרי ואת "עקר בית" מאת ענת גוב ז"ל שמציגה כיום בבית ליסין.

 

מה מושך אותך בבימוי קומדיות?

"גיליתי שכשאני מביים קומדיות ההפנמה של החומר מעלה אצלי חיוך בחיים, בעוד שכשאני מביים דרמה אני סוחב קצת מהדיכאון הזה אל מחוץ לחזרה וזה הופך את החיים ליותר קודרים. האופטימיות של הקומדיה מחלחלת לתוכי. מה גם, כשעושים קומדיה טוב התגובות של הקהל הן מידיות, שומעים את הקהל צוחק. בדרמה צריך לנחש אם הקהל נהנה. אבל, קומדיה היא ז'אנר הרבה יותר קשה לביצוע מאשר דרמה. היא דורשת הרבה יותר אימון, דיוק ועבודה אפורה, אבל כשנמצאים חודשיים בחזרות והשחקנים מביאים ביצוע טוב של הסצנה אתה צוחק וזה עושה מצב רוח טוב".

 

בהצגה, כאמור, ישחקו שמואל וילוז'ני ולימור גולדשטיין זוג נשוי. זו תהיה הפעם השלישית בה הם מגלמים זוג תחת בימויו של אלון, כשהפעמים הקודמות היו ב"פרק ב' וב"קיזוז" (וכמו כן הם שיחקו גם בהצגות "יתוש בראש" בבימוי עמרי ניצן ו"אחורי הקלעים" בבימוי לזלי לוטון), גם הן הצגות של התיאטרון הקאמרי.

 

"אני שידכתי ביניהם", מגלה אלון. "זה היה בהצגה 'פרק ב'', שעלתה לבמה בשנת 2003, ורצה כ-550 פעם, ואז ידענו שהם זוג בימתי מושלם. מאז, אני מקפיד לזווג אותם בכל הזדמנות ונראה לי שגם בקאמרי הבינו שהבמה אוהבת את הזיווג הזה. הם שונים מאוד באיכויות שלהם ובטיפוס הבימתי שכל אחד מביא איתו, וזה יוצר קונטרסט. הם לא מכפילים אחד את השנייה אלא מנוגדים האחד לשנייה וזה יוצר ניצוצות".

 

להם אולי יש זוגיות מרשימה על הבמה, אבל לא נראה שהמחזה עושה חסד עם רעיון הזוגיות

"אני לא חושב שהמחזאי ניסה להגיד משהו על זה. אם מסתכלים על זה, אז אפשר לראות שלתחזק סוד כמו זה מתיש ולא כדאי. אני מכיר הרבה מחזות שעוסקים בזה מהמקום הדרמטי, בסוד גדול, שמנהל את חייך, שמשפיע על אורח החיים שלך מהרגע שאתה קם בבוקר. זה קשה, מתיש וממש לא בריא".

 

אז הסוד הוא זה שעומד במרכז העניינים?

"אני שואל את עצמי האם המחזה הזה היה מתקיים אם שתי הנשים היו יודעות האחת על השנייה, כי כשבוחנים את זה אז כל אחת מרוצה ממערכת היחסים שיש לה עם הנהג והוא אוהב אהבה אמיתית את שתיהן והן אוהבות אותו, אין פה מערכת יחסים של ניצול. מה שבעייתי במערכת היחסים הזו זה שהיא מושתתת על שקר. יכול להיות שלולא הוא היה עוזר לזקנה ובכך מכניס את המשטרה לעניין אז שתי מערכות היחסים האלו היו דוגמא למערכת יחסים מוצלחת, וזה מה שמצחיק אותי. אולי אם הוא היה במערכת יחסים מונוגמית זה היה יותר מסובך, כי נראה שזה שהוא לא נמצא איתן כל הזמן רק תורם ליחסים. אני מנסה להראות באמצעות ההתחלה שמערכות היחסים האלו נובעות מאהבה אמיתית ולא מניצול, שלא יהיה משהו מקומם במערכת היחסים הזו, כי הבעיה המוסרית שלה היא בעיקר השקר".

 

המחזה הוצג לראשונה ב-1983, ובניגוד להרבה מחזות שעוברים עדכון לימינו אנו, אלון החליט להשאיר את המחזה הזה בתקופה בה נכתב, של שנות השבעים ותחילת השמונים.

 

"כל הטעויות בעלילה מבוססות על שיחות טלפון", הוא מסביר, "מתקשרים בטעות למספר הלא נכון ומגיעים לביתו השני של הנהג. היום כל העניין הזה מתייתר כי יש טלפון סלולרי ומתקשרים ישירות לאדם ולא לביתו. המחזה הזה לא יכול להיות מודרני, העלילה הזו לא הייתה יכול לקרות בתקופתנו. כל ניסיון לשנות את המחזה ככה שיתאים לתקופתנו ייכשל כי מדובר במבנה מתמטי שאם משנים בו פרט אחד אז כל העסק קורס. לכן, בגלל שגם עבר מאז לא מעט זמן, הוחלט להפוך את זה ליצירה תקופתית. החלטנו לשמור על הווינטג' וזה הופך את זה למצחיק יותר, כי האופנה הייתה אז מצחיקה והעיצוב היה מאוד מאופיין. אני, מעצבת התפאורה לילי בן נחשון ומעצב התלבושות אורן דר חגגנו והתרפקנו על הילדות שלנו של תחילת שנות השבעים, עם הרבה מאוד נוסטלגיה – פאות הלחיים, השירים, המכנסיים התרחבות והטפטים האיומים על הקירות. זה תענוג מאוד גדול. בשנות השבעים המוקדמות כתבו את המחזמר 'גריז', בו האנשים שכתבו אותו התרפקו על הילדות שלהם בשנות החמישים. כנראה שיש משהו בגיל מסוים בו הילדות הופכת לכר פורה של רעיונות".

 

ההצגה עולה בתחילת החודש הבא. מה המצב בחדר החזרות?

"נדב אסולין שמשתתף בהצגה אומר לי כל הזמן 'יש לי טוסטר במוח'. הוא אומר את זה כי עיסוק בקומדיה עשויה מהרבה מאוד פרטים, דיוק וטיימינג – כשדלת אחת נסגרת בדיוק דלת אחרת צריכה להיפתח, או שצריך לתזמר משפט ככה שכשמתחילים אותו הולכים לכיוון הדלת וכשמסיימים אותו הדלת בדיוק נפתחת. למשל לנדב יש משפט שבמקור היה 'אל תתרגש, ג'ון', אבל האורך של המשפט לא הספיק להליכה, אז יחד עם דורי פרנס המתרגם שינינו את זה ל'אל תיכנס ללחץ, אח שלי'. אם לא היינו עושים את זה הוא היה צריך או להגיד את המשפט מאוד לאט או שהיו כמה צעדים של שקט. צריך להתאים את כל המרכיבים כדי שהכל יישב בצורה מדויקת".

 

מה אתה מקווה לתת לקהל שיבוא לצפות בהצגה?

"אני מקווה שגם אם הקהל ישכח את ההצגה ברגע שהוא ייצא מהתיאטרון, החיוך שההצגה הזו תיתן לו יישאר לו על הפרצוף לפחות כמה ימים. זו מתנה לא קטנה בימינו".



מערכות כירטוס וקופות - טיטאן | עיצוב ובניית אתרים - לופים