אלון דהן נוסטלגי

בשבוע הבא תעלה בקאמרי ההצגה "הכיתה שלנו" שכתב טדיאוש סלובודז'אק וביים חנן שניר. את אלון דהן, אחד המשתתפים בהצגה, אנחנו תופסים לשיחה רגע לפני שההצגה "סטמפניו", שגם בה הוא משחק, עולה על הבמה בפעם האחרונה.

"זה יפה שנגמר תפקיד ב'סטמפניו' ומתחיל תפקיד ב'הכיתה שלנו'," הוא אומר. "זה קצת כמו שסבא שלך נפטר והבן שלך נולד. זה אותו דבר."

ההצגה "הכיתה שלנו", קופרודוקציה עם תיאטרון הבימה, מספרת על כיתה של עשרה ילדים בפולין, יהודים וקתולים, ועל התפתחות היחסים שלהם על רקע פרוץ מלחמת העולם השנייה ופלישת גרמניה הנאצית לפולין. בהצגה אלון מגלם את אברהם, אחד הילדים היהודים בכיתה.

איך זה לשחק ילד?

"הדמות היא מגיל שש עד 82. זה לא רק ילד. השפה של ההצגה היא לא להצעיר או לבגר אותנו, אלא להיות אנחנו ולהבין את הפנימיות של הדמות שאנחנו עושים בכל מיני גילאים ומצבים."

איך הייתה העבודה על הדמות של אברהם?
"אברהם הוא דמות מאוד מרתקת בגלל שהוא קצת אאוטסיידר, הוא מהר מאוד נוסע לאמריקה, אבל הוא נורא סנטימנטלי, אוהב להתרפק על העבר, לדאוג שלא ישכחו אותו והוא חושב על כל אחד מהילדות כמשהו מאוד כיף מהעבר. זה משהו שמאוד מזכיר לי אותי. אני גם אוהב להתרפק על הילדות, על בית הספר היסודי ועל התיכון. אני חושב שלכל אחד מאיתנו, לפחות לאלו שלא חוו יותר מדי התעללויות בילדותם, יש רצון וכמיהה לחזור לעבר הבית ספרי. הדמות הזו היא באמת כולה לב, היא כל הזמן רוצה לעשות רק טוב. זה ממש כיף של דמות, רואים אותה בכל מיני מצבים, והדבר הכי כיף לעשות בדמות הזו זה שאברהם מתעסק בלזכור ולהיזכר. עשינו ראנים מול קהל ומסתבר שמאוד כיף לעשות את התפקיד. אני מתענג כרגע."

איך הייתה העבודה עם חנן שניר?
"זו פעם שלישית שאני עובד איתו. אני מרגיש שהוא מכיר אותי ויודע מה אני מסוגל לתת והוא יודע לא ללחוץ על מקומות שהוא יודע שהם יגיעו. הוא סומך עליי. מספיק שהוא מסתכל עליי ונותן איזה חיוך ואני יודע מה הוא חושב, כי יש לנו שעות הטיסה שלנו ביחד, וזה נורא כיף. בהצגות האחרות שעבדתי איתו הייתי בתפקיד משנה ולא הייתי מגיע לכל החזרות, ופה כל האנסמבל על הבמה, אז זה קצת אחרת. זה יותר אינטנסיבי, זה לא לעשות שתיים-שלוש סצנות ולברוח, אלא כל הזמן להיות בעניין ובנוכחות וזה נורא כיף."

למה התחברת בהצגה?
"אני התחברתי לכיתתיות, לחברויות שנוצרות בגיל הזה, לתשוקות שיש בגיל הזה בבית הספר, התחברתי לנוסטלגיה, לחברויות לאורך כל החיים. בגיל 82 אני כותב מכתב לילדה שישבתי לידה בגיל שש והייתי מאוהב בה. כל החיים אתה חושב עליה, אתה עובר נשים וילדים, ואתה מוצא את עצמך, אחרי שאשתך נפטרה, נזכר בילדה הזו שבגיל שש היית מאוהב בה, ובעלה הוא החבר הכי טוב שלך שנפטר, ואתה מוצא את עצמך כותב לה. הוא כותב לה מכתב שאולי הם ייפגשו, שאולי היא תבוא לבקר אותו. עוד משהו שהתחברתי אליו זה סוף ההצגה, כשהוא נותן את הרשימה של השמות של כל בני המשפחה שלו שהוא הצליח להוליד באמריקה – שזה שבעה ילדים, עשרים ומשהו נכדים ו-15 נינים. זה נורא מרגש וזה מרגיש לי שזה בעצם אנחנו, שזה מדינת ישראל או יהודים בכל מיני מקומות בעולם, שאחד מצליח לברוח קצת לפני מלחמת העולם השנייה והמשפחה שלו נכחדת כמעט לגמרי והוא נשאר לבד ויוצא ממנו כל כך הרבה. אדם אחד שיוצא ממנו כל כך הרבה זה מחמם את הלב, ואצלנו בארץ זה משהו שמדבר אלינו במיוחד. כשקראתי את המחזה לא הצלחתי לעצור את הדמעות."

מה תרצה שהקהל ייקח איתו מההצגה?
"אני בעיקר רוצה שהקהל יהיה מרותק ומרוגש, ואני מקווה מאוד שזה מה שיקרה."

לעמוד ההצגה "הכיתה שלנו"



אלון דהן. צילום: דניאל קמינסקיאלון דהן בהצגה "הכיתה שלנו". צילום: דניאל קמינסקי
מערכות כירטוס וקופות - טיטאן | עיצוב ובניית אתרים - לופים