דודו ניב על אלבר קאמי

אין ספק כי דודו ניב הוא אחד השחקנים העסוקים בקאמרי בתקופה האחרונה: תוכלו למצוא אותו בימים אלה משחק בהצגות "איש קטן – מה עכשיו?", "סיראנו דה-ברז'רק", "ריצ'רד השני", ריצ'רד השלישי" ו"מקבת", כשעל שלוש האחרונות זכה בפרס לשחקן משנה על שם נתן קוגן.

ביום חמישי ה-7.11, ישתתף דודו באירוע לציון מאה שנה להולדת הסופר הצרפתי יליד אלג'יריה, אלבר קאמי. האירוע הוא חלק מאירועי "ספרים על הבמה", פרויקט ישראלי-צרפתי שנמשך זה השנה השלישית ברציפות, במסגרתו שחקנים ישראלים וצרפתים יקראו מכתביהם של סופרים ומשוררים ישראלים וצרפתים. בשביל דודו ניב, אגב, לא מדובר בפעם הראשונה שהוא מתעסק עם חומרים של קאמי על הבמה.

"שיחקתי בעיבוד ל'הזר'," הוא מספר, "בהפקה של קבוצת פרינג' שנקראת מלינקי, קטן ברוסית. זו הייתה אחת ההפקות המוצלחות שלה, ואני כשחקן לקחתי שם חלק."

מאיפה אתה מתחבר לטקסטים של אלבר קאמי?

"אני חושב כי מה שמיוחד ביצירות שלו זו היכולת לראות לתוך אדם, בתנאי שמדובר באדם חושב ומרגיש, שזה בעצם כל אדם. כשאתה קורא יצירה של קאמי, יש סיפור לינארי, אבל מה שיותר חשוב מכך זה הנבכים של הנפש והדמויות שמשתתפות בעלילה. מה שחשוב זה המראה שמתקבלת מהמחשבות, מהתחושות. למשל ב'הזר', מרסו, הדמות הראשית, נמצא בסיטואציה אבסורדית שהוא אפילו לא יודע איך הוא נכנס אליה: הוא מואשם רצח. הוא אפילו לא יודע למה הוא רצח אותו. כמובן שהעלילה מובילה לבית משפט. מה שמעניין מעבר למשפט זה הדברים הקטנים. למשל, עורך הדין שואל את הנאשם, 'למה לא בכית על אמא שלך בלוויה שלה?'. אלו שאלות מעניינות: מה אדם מרגיש ברגע שאדם קרוב אליו איננו? מה זה אומר אם הוא בוכה? מה זה אומר אם הוא לא בוכה? האם זה שבכית הופך אותך לאדם טוב יותר, אוהב יותר, רגיש יותר? האם זה שלא בכית גורם לך להיות מפלצת? מה המנגנון שמוביל אותך כאדם לא לבכות או לא להרגיש ברגע מסוים שדווקא בו הכלל אומר שאתה חייב להרגיש? אלה הדברים שמעניינים אצל קאמי בעיניי."

"במונולוג שלי, טארו, הדמות מתוך הספר 'הדבר' שאת הדברים שלה אני אקריא, מספר בין השאר על מפגש שלו עם רגע בחיים שעיצב אותם מאותה נקודה והלאה, וזה קרה בגיל צעיר. אבא שלו היה קטגור בבית משפט, ויום אחד הוא לקח את טארו הקטן איתו לבית המשפט כדי שיראה את האבא בזמן העבודה. האבא, שהיה עד אותו רגע אבא רגיל, שמשחק עם הילד ועוד כל מיני דברים שאבא ובן רגילים עושים, ופתאום הילד מסתכל עליו ורואה איך האבא הרגיל שלו הופך להיות כמעט נחש. האבא מעצם תפקידו כתובע עומד שם על במה ודורש ראש של אדם, הראש של מי שנאשם באותו משפט. את הילד מעניינים שני דברים: איך האבא האוהב, המחבק והרגיל שלו פתאום תובע בלהט גדול ובהתלהבות גדולה מוות של בנאדם. מצד שני המבט של הילד טארו מתרכז במבט של הנאשם, שגם אם עשה פשע איום ונורא, באותו קמצוץ זמן מה שאתה יכול לראות זה חיה מסכנה בכלוב, עם עיניים מתרוצצות, עם פחד, אולי עם חרטה, עם בלבול גדול. אלו הדברים שקאמי מדבר עליהם, היכולת שלנו כבני אדם מצד אחד להיות חיות אכזריות שאפילו המפלצות האיומות ביותר לא יכולות להתחרות ביכולות שלנו לעשות רע, ומצד שני היכולת שלנו גם להרגיש חמלה, ולעשות את שיקול הדעת. ברוב הסיפורים שלו יש גם אנלוגיות למה שקרה באנושות בימים שהוא כתב, וזה גם קורה עדיין כי אנחנו תמיד אותו דבר. הסיפור שמתוכו אני מקריא מספר על מגיפה שפורצת בעיר ועל הניסיון לעצור אותה ולהציל חיים. אפשר גם לראות בסיפור מגפה מסוג אחר, שפרצה באותן שנים שהסיפור הזה נכתב, והמגיפה הזו היא הדבר שפרץ באירופה עם הגרמנים ששעטו ודרסו כל דבר שעומד מולם, וצרפת, שקאמי כותב בה, היא שותפה לפריצה של המגיפה הזו ומגדילה אותה. בסופו של דבר המגיפה הזו נעצרת, כמו המגיפה שהאנלוגיה שהיא קשורה אליה נעצרה, אבל הסכנה שהיא תפרוץ תמיד קיימת. ביבים יש לא רק מתחת למדרכה, הביבים נמצאים בתוכנו. מה שעוד מעניין אצל קאמי, ואני מאוד אוהב אותו בגלל זה, זה שיש כל מיני צמתים בחיים שלנו כאנשים, והיכולת שלו היא תמיד לעצור בצומת, להסתכל מסביב, לחשב מסלול מחדש. הפוליטיקאים שלנו תמיד מתגאים באי-זגזוג, 'אני אף פעם לא משנה את עמדותיי'. קאמי אומר, ואני מסכים איתו, שלזגזג זה לא דבר רע, לחשב מסלול מחדש זה לא דבר רע, יש דברים שחלפו. לפני עשר שנים אמרת משהו והיום אתה מבין אחרת, מותר להגיד שלא צדקת. קאמי בתחילת דרכו היה במפלגה הקומוניסטית, כי הוא היה הומניסט וחשב שהקומוניזם הוא התגלמות ההומניזם, ואחר כך הוא גילה שזה לא ככה. אני חושב שזה ראוי להערכה, חישוב מסלול מחדש בחיים."

איך החוויה של הקראה לעומת משחק?

"הגישה שלי היא כי אני לא מקריא, אלא משחק, ולכן אני גם משתמש במינוח 'מונולוג של דמות' ולא 'קטע מתוך ספר'. ההבדל היחידי הוא שעבור הערב הזה אני פשוט לא אלמד בעל פה, אבל בכל פרמטר אחר זה לחוות ולהרגיש ולחשוב ביחד עם הטקסט, כמו שאני משתדל לעשות כשאני משחק. אני ניגש לטקסטים באותה צורה. זה לראות, להרגיש ולחשוב דרך המילים. בדרך כלל אם מדובר בטקסטים טובים לא קשה להגיע לאמת של עצמך בתוכם."

איך זה להיות חלק מאירועי יום הולדת מאה לקאמי?

"קודם כל חבל כי האדון עצמו לא זכה להגיע לגיל 100. אני חושב כי להיות חלק ממשהו המוקדש לאדם שערך האדם היה הקדוש והנעלה בעיניו זה כבוד גדול ואני מאוד שמח שאני חלק מהערב הזה."

למה כדאי לבוא לראות?

"בגלל שהיצירות של קאמי מבקשות מאיתנו לרגע לחשוב עלינו כבני אדם, על עצמנו. בגלל שמעטים המקרים ומעטים היוצרים שבכישרון כל כך גדול יודעים לפרוט על נימים של האנושות ממש כמו שמנגנים על גיטרה. בגלל שאני חושב כי היום אנשים בסכנה שלא לשים לב לאן אנחנו מובילים את עצמנו, כפרטים וכחברה. האיש הזה הוא תמרור חכם שמוביל אותנו לחשוב ולהרגיש ולנסות להיות יותר טובים כלפי עצמנו, הכוונה לכל אחד עם עצמו ולכל אחד עם הסובבים אותו."

לעמוד המופע של ספרים על הבמה ולהזמנת כרטיסים לחצו כאן>>



ספרים על הבמהדודו ניב מקבל את הפרס לשחקן משנה על שם נתן קוגן (צילום אליצור ראובני)
מערכות כירטוס וקופות - טיטאן | עיצוב ובניית אתרים - לופים